הדרישה הבעייתית ביותר של חמאס היא זהות האסירים "הכבדים" שישוחררו בעסקה. ישראל אינה יכולה להיענות לכך, ובחמאס יודעים זאת. הם זוכרים את המגעים בעסקת גלעד שליט. אז הועלתה עסקה דומה, והיא הומרה בקביעה משותפת של הצדדים מי ישוחרר ומי לא. חמאס העביר רשימות, ישראל מחקה, החזירה, חמאס התעקש, ישראל התלבטה, זה התפוצץ לא אחת בדיוק על העניין הזה.
גורם מערבי המקורב למתווכות בעסקה טען בשיחה איתי שלחמאס אין כוונה לדרוש בשלב זה את האסירים הכבדים ביותר, אדריכלי האינתיפאדה השנייה, מחבלים שדם עשרות ישראלים על ידיהם. ציון שמם מצד חמאס, כמוהו כהצהרה שאין לארגון הטרור רצון בהסכם. בהנחה שהשמות האלה לא יועלו, הנקודה פתירה. המחיר יהיה כואב, ההישג של חמאס יהיה נכבד, אך התועלת לישראל רבה יותר. חשובה כאן המהירות. אין זמן לחודשים של התמקחות על שמות, נדרש מנגנון מהיר ויעיל.
הדרישה השנייה שלישראל קשה לקבל היא חזרת התושבים הפלסטינים לצפון הרצועה. ישראל הסכימה לחזרת נשים וילדים וכן גברים שאינם בגילי לחימה. חמאס מעוניין שיחזרו כולם. בישראל יש מי שמציג זאת כהפסד במלחמה: תושבי יישובי העוטף לא יחזרו, חמאס יחזור לשלוט ברצועה. זו הצגה מוגזמת. לישראל יש עניין מסוים במצב שבו יעזבו תושבים את רפיח ויחזרו לבתיהם, מסיבות ברורות. גם אפשר ליצור מנגנוני בקרה על מי שיחזרו; הם לא יהיו הרמטיים, אבל ממילא ישראל אינה יכולה לגרום למצב שבו צפון הרצועה יישאר לא מיושב. העניין הוא רק העיתוי המדויק של החזרה.
בדיוני קבינט המלחמה יואב גלנט נוהג לעקוץ את ראש הממשלה באמירה שבלי החלטת קבינט הוא העלה את המחיר לחטופים. בעסקה הקודמת 10 חטופים היו שווים יום הפוגה, עכשיו זה יום הפוגה בעבור כל חטוף. אלא שכעת הפוגה לא בהכרח תהיה לרעת ישראל. צה"ל זקוק לה כדי להתכונן להמשך הפעילות ולהסדרת המצב בצפון. גם המחיר המספרי של האסירים הביטחוניים שישוחררו הוא מחיר נסבל. ישראל עצרה כ–4,000 אסירים ביטחוניים מאז 7 באוקטובר. שחרור של 800–900 (בלי ה"כבדים") יעזור לאיתמר בן גביר להתנער מכישלונו הגדול בתפקיד השר לביטחון לאומי, שאינו מצליח אפילו להכשיר די מקומות כליאה למי שנעצר בידי ישראל.
בכירים המעורבים במגעים לעסקה — לאו דווקא מהצד הפוליטי — אומרים בשיחות סגורות שאם ינסה ראש הממשלה למסמס עסקה טובה, הם ישמיעו קול. אין זו הבטחה של מה בכך. בנימין נתניהו מבין שמרחב התמרון שלו מוגבל. הודעות לתקשורת בסגנון "דרישות חמאס מופרכות" הן עמדת פתיחה לגיטימית למו"מ, אך זריקת העסקה לפח תהיה פשע, לא פחות.
לפיצוץ העסקה הקודמת תרמו לא מעט ההצהרות של נתניהו ושל גלנט, כמעט בכל יום, שאו־טו־טו חוזרים ללחימה. ייתכן שהיו לכך מחירים כבדים. חמאס עשה את העסקה הקודמת מתוך הנחה שהיא תתפתח מהפסקת אש זמנית להפסקת אש קבועה. ההצהרות החוזרות ונשנות של ראש הממשלה ושל שר הביטחון הבהירו להם שעדיף להשאיר את החטופים בידיהם לסיבוב הבא של המו"מ.
חמאס עשה ויתור בתשובתו על מתווה פריז. אין עוד דרישה להפסקת אש קבועה ולנסיגה מלאה של צה"ל מהיום הראשון של העסקה. ובכל זאת, הוא הכניס לתשובתו חלקים שנועדו להפוך את ששת שבועות ההפוגה להפסקת אש קבועה. ישראל אינה מוכרחה להסכים לכך, אבל גם אין הכרח להודיע בכל יום שזה רק זמני, גם אם זה יוריד לנתניהו חצי מנדט בסקר הבא.