ארכיון חודש: ספטמבר 2011

התוכנית האסטרטגית של שלי יחימוביץ'

22 בספטמבר 2011
 

כשעמיר פרץ ניצח, הוא התבשם יום אחרי מסקרים מדהימים. פרץ איים על שלטונו של אריק שרון. לא פחות. שבוע – שבועיים לאחר מכן, הוא כבר התפייד. חלק מההתאיידות קשור לטבעם של סקרים של יום אחרי. חלק אחר נבע מטעויות שלו. ליחימוביץ' יש חודש קריטי בו הוא יכולה למצב את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה. לא פחות. אין טעם לחכות. היא לא תהיה חזקה יותר מבחודש אחרי בחירתה.

  1. לחבק את עמיר פרץ. צעד קריטי. חשוב לעשות את זה לא באופן מלאכותי וקוסמטי. לבנות ברית אמיתית. זה מתחיל משיחות שקטות, לא תקשורתיות של שעות לתוך הלילה. למה אתה כועס עליי? ללבן את הדברים הכי עמוקים, לגעת בשורש הכואב של פטרון, שהפך לפקוד. לא פשוט, אבל אם היא תפרק את המרעום הזה ותשכנע את פרץ שהיא על אמת רוצה שותפות איתו, היא בדרך לשקט במפלגה.

  2. לזרוק את פואד –  אי אפשר לעשות את זה בכזו בוטות, אבל פואד הוא המוקד לכל מה שרע במפלגה הזאת, החתרנות, הסכסכנות, רדיפת השלטון. יחימוביץ יודעת את זה הרבה יותר טוב ממני. אם היא לא תיכנע לכל עצות העסקנים – "את חייבת את פואד כדי לשלוט במפלגה" – היא תשדר לכל הצעירים האמיתיים שהביאה, שהיא לא בוגדת בשליחותה. איך עושים את זה? אומרים באופן מפורש באחד מראיונות הניצחון שהיא מצפה שפואד ישתנה, שיפסיק עם הטקטיקות הישנות, שיאמץ חדשות. היא צריכה לאותת לכל המפלגה ולכל העולם שהיא לא מפחדת מהגביר של המפלגה. אין סיבה לפחד ממנו.

  3. לבנות כוורת חזקה – למצוא את הבלייזרים של שנות ה – 2000 ולתת להם את הניהול היומיומי שלה. זה המעבר הכי קשה שיכול לקרות לפוליטיקאי ורובם מתקשים לעשות אותו. ממקום שבו אתה עושה הכול בעצמך ובקלות ועוזריך הם רק עוזרים, למצב שאנשים אחרים מנהלים את רוב היומיום ואתה מתערב רק בהחלטות הגדולות. ככה פועל מנהיג. ככה פעל שרון. בשביל זה צריך למצוא 3 תותחים צעירים ולתת להם את המושכות. אתמול, למשל, רענן כהן ניער את הנפטלין, פרץ מהבוידם ונדחף לתוך פריים הניצחון של יחימוביץ. הוא עשה את זה בנחישות שרק עסקני מפא"י מכירים. לידו עוד הבזיק מיכה חריש. שני הדינוזאורים חביבים, אבל הם הדבר הכי רחוק מהרוח החדשה שמנסה לשדר יחימוביץ'. אם היה לה ליחימוביץ' צוות חזק, היה בא אחד מאנשיה חצי שעה לפניה לבית המפלגה ורוקח את הפקת הניצחון. לא יכול להיות שנאום הניצחון, הפריים שישודר מאתיים אלף פעם בשנים הקרובות, יבויים בכזו פרטצ'יות. רענן כהן נואם רבע שעה, כאילו הוא ניצח. חיליק בר, מזכ"ל המפלגה, מדבר, מיכה חריש, היו"ר הזמני, מדבר. בינתיים, המועמדת והקהל העייף והנרגש שלה מתייבש למוות. שתיים וחצי בלילה רבאק, אולי מישהו יוריד אותם מהבמה? אחד מאנשיה של יחימוביץ' היה צריך לבוא מראש, לדאוג שהקהל המדהים שלה יהיה בצילום מאחוריה (עשו את זה בשירת התקווה), שהתלהבות תעבור הביתה ושכהן וחריש יעופו משם. מכתבי התודה בדואר.

  4. לחזר אחרי גבי אשכנזי כפי שהיא לא חיזרה אחרי איש בחייה – זה הדבר הכי חשוב שיחימוביץ' צריכה לעשות, אם היא רוצה להיראות עוד שנתיים כמועמדת פוטנציאלית לראשות ממשלה. כן, כן. אשכנזי, גם אחרי הרפז, הוא סופר פופולארי וגם איש הגון, מקצועי שקול ומנוסה. יחימוביץ צריכה להטיל למסע החיזורים הזה את הכול. זה דבר שהיא צריכה ללמוד מנתניהו את ברק. כשהם צריכים מישהו, הם מתקרים מיליון פעם, מדברים, מארחים בבית, מתפשטים, מודים בטעויותיהם, מתנצלים על העבר, הכול. יחימוביץ' צריכה להתחיל בצעד בונה אמון – עמדה פומבית בעד קיצור חוק הצינון ("אעלה את זה במושב הכנסת הקרוב. נתניהו ולבני מפחדים מתחרות, אז הם בטח יפילו את זה, אבל אחרי שהציבור ייתן לי כוח בבחירות, זו תהיה הצעת החוק הראשונה שאעביר"). אחר כך הבטחות בכתב ובעל פה, פומביות וחשאיות שאשכנזי יהיה הכול, מספר 2, שר בטחון, ממלא מקום ראש ממשלה, מה שהוא רוצה, רק שיבוא. אין לו אלטרנטיבות כל כך מעולות. קדימה נעולה (מופז, חלוץ), בליכוד צפוף (יעלון). בעבודה הוא יכול לפרוח ולהיות סמכות מדינית – ביטחונית בלתי מעורערת.  חוק הצינון לא מאפשר לו כרגע לכהן כשר עד פברואר 2014, אבל בקמפיין נכון, אפשר לשכנע את הציבור שאם יבחר בצמד יחימוביץ' – אשכנזי לשלטון, אז מייד אחרי הבחירות ישונה החוק ואשכנזי יהיה שר הבטחון שלו. הזוי? גם האפשרות שנתניהו יחזור לכס ראש הממשלה נראתה פעם הזויה ובטח האפשרות שלבני תהפוך למועמדת לראשות הממשלה.

מה הסיפור של גיאוקרטוגרפיה?

22 בספטמבר 2011
 

גם בפריימריס הללו, הסקרים מאוד השפיעו. זה בסדר, טבעי, אי אפשר בלי זה, למרות שבוז׳י הרצוג, לדוגמא, יגיד לכם שהסקר של חדשות 2 גנב ממנו את הנצחון. אני רוצה לכתוב על משהו אחר באותו עניין.

בלילה לפני יום הפריימריס בין שמעון פרס לעמיר פרץ, אי שם בנובמבר 2005, פרסמה תוכנית ״פוליטיקה״ בערוץ הראשון סקר של מכון ״גיאוקרטוגרפיה״. פרס ינצח מחר, אמר אבי דגני, ב- 29%. באולפן ישב אדם חיוור, עמיר פרץ, שנגזר עליו לשמוע את רעש ההכנות להוצאה להורג שלו ואפילו להגיב עליהן. למחרת הוא ניצח את פרס.

בפריימריס הללו לא רצינו לעשות סקר מתפקדים. קמיל פוקס, הסוקר של חדשות 10, היה מסויג, יש לנו ניסיון רע עם זה (מופז נגד לבני) וזה עולה הרבה כסף. לפתע קיבלנו חינם סקר שעשתה תחנת רדיו, רדיוס. מכון הסקרים שעשה את זה עבורה, ניחשתם נכון, גיאוקרטוגרפיה. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות, אבל עמיר פרץ היה במקום האחרון. הציעו לנו לשדר את הסקר הזה בחינם ולתת קרדיט לרדיוס וגיאוקרטוגרפיה. לא הייתה לי בעיה עם הקרדיט (ובטח לא עם זה שלא שילמנו…), אבל הסקר לא נראה לי אמין וזכרתי את מכון הסקרים הזה. יתרה מזאת, הסקר נעשה בצורה משונה. הם קודם כל שאלו את המתפקדים אם הם מתכוונים להצביע בכלל למפלגת העבודה. רבים מהם אמרו שלא ואת כל אלו הם לא שיקללו בתוצאות. למה? מה זה רלוונטי? גם אנחנו מאוד התפלאנו. זו סוגייה ציבורית מאוד חשובה אם מישהו שלא מתכוון להצביע למפלגה בבחירות, יכול להיות חלק מהגוף הבוחר שלה, אבל כיום זה המצב ומעולם לא נתקלתי בסקר שהתחשב בכך, פשוט כי זה מעוות את הסקר. אמרנו לאלו שהציעו לנו את הסקר שיש לנו בעיה עם השיטה הזאת. אחרי כמה שעות חזרו תוצאות חדשות. הפעם פתאום כן שאלו את כולם, גם אלו שלא מתכוונים להצביע לעבודה. התוצאות, כמה מוזר, היו כמעט זהות. החלטנו לא לפרסם את הסקר.

שלשום פרסמה התוכנית ״פוליטיקה״ בערוץ הראשון שוב סקר של גיאוקרטוגרפיה. הפעם בציבור הכללי. הרבה פחות מסוכן, מבחינתם. אי אפשר להפריך סקר כזה. הבחירות מאוד רחוקות. יצא להם שהעבודה תביא 16 מנדטים בראשות יחימוביץ ו 16 מנדטים בראשות עמיר פרץ. אין לי דרך להוכיח את זה, אבל אני לא מאמין לסקר הזה. לדעתי, המרחק הציבורי בין יחימוביץ לפרץ גדול. ראיתי מספר רב של סקרים כאלו בעבר ואני מתקשה להאמין שהמצב השתנה באופן כל כך דרמטי. מצד שני, מי יכול להתווכח עם המוניטין של גיאוקרטוגרפיה?

הסיבוב השני בעבודה – כמה מילים על השחקנים המרכזיים

21 בספטמבר 2011
 

עמרם מצנע – אני לא זוכר אותו בכל הקריירה הפוליטית שלו מתנהג באופן כל כך פוליטי, כמעט ציני. האם מצנע חושב שפרץ יכול להביא למפלגת העבודה הרבה מנדטים? אני בספק, אבל פרץ הבטיח לו שר בכיר ולמצנע קשה לאכול את מנהיגותה של יחימוביץ.

בוז'י הרצוג – שוב עשה את הבחירה החששנית, שוב רוצה להיות נחמד עם כולם, להיות נייטרלי, לשבת על הגדר. יש מנהיגים שיכולים להרשות לעצמם ללכת לים. הם הוכיחו שהם מוכנים לקחת סיכונים. לא הרצוג.

עמיר פרץ – איזה פייטר האיש הזה. איך הוא הצליח לגייס לתמיכה בו אנשים שמאוד רגישים לדעת הקהל הציבורית כמו אברום בורג ועוזי ברעם. מצד שני, מה זה יעזור לו אם הוא ייבחר ויתרסק לארבעה – חמישה מנדטים? מה ברעם ובורג בדיוק יגידו? שוב טעינו. כמו שתמכנו בפעם שעברה בברק וטעינו? אז, ב-2007, בחרנו במועמד הלא נכון מטעמים אלקטוראליים ופה בחרנו במועמד הנכון והתעלמנו מהאלקטוראליות? לדעתי, מפלגת העבודה תהפוך ל"עם אחד" מוגדלת אם פרץ ייבחר. דעת הקהל הציבורית עוד לא סלחה לו. ייתכן שזה לא מגיע לו, יכול מאוד להיות שהוא קורבן, אבל זה המצב והיכולת לשנות את זה מספסלי האופוזיציה היא כמעט בלתי אפשרית, אפילו עבור פייטר כמו פרץ. לא סתם דליה איציק וחיים רמון תומכים בו בכזו התלהבות. הם מבינים כמה זה טוב ל"קדימה" (ואיציק שונאת את יחימוביץ').

שלי יחימוביץ' – המועמדת יחימוביץ פתחה את המירוץ עם עמדת יתרון עצומה ומגיעה לסופו כשהיא צריכה כל הזמן להתגונן. אני לא אלך עם ביבי, אני לא אוהבת התנחלויות, אני לא ואני לא. מסקנה – די לנאיביות. בקמפיין צריכים לעשות גם נגטיב. לא צריך לחטט בתחתונים, אבל אין קמפיין בלי נגטיב. השארת את ההתקפה רק לצד השני? אל תתפלאי שאת צריכה כל הזמן להתגונן.  

פואד – פואד הלך למצנע וביקש ממנו לרוץ. הבטיח לו תמיכה. במזנון הכנסת הוא אמר לי ולשורת כתבים – אתמוך בו, הוא הכי מתאים. מצנע רץ. פואד לא תמך. במזנון הכנסת הוא הסביר לי למה – מה אני יכול לעשות, הוא לא עבד חזק מספיק במפקד, אין לו אחיזה בשטח ועכשיו ספק אם יכול להיבחר. במילים אחרות, אני לא מוכן ללכת עם הצד המפסיד, אפילו אם אני חושב שהוא הכי מתאים. כשמצנע בא לפואד עם טענות, בן אליעזר שלף מהספר את אחד הטריקים הכי מעצבנים. הוא המציא פתאום כעס גדול על מצנע. אני קראתי לך להיבחר במועד מסוים, לא הסכמת, הלכת לשדות זרים. כשבאת, כבר אני לא יכול לתמוך בך ואני כועס עליך. בפולניה, ממנה בא פואד (יחף), לא היו עושים את זה  טוב יותר. 

האם החילו את "מבחן בוזגלו" על כבוד השופט דנציגר?

20 בספטמבר 2011
 

לא. חד משמעית, לא. טוב, אהיה פחות נחרץ. אני חושב שלא.

הנה העובדות, כפי שאני מכיר אותן: השופט העליון דהיום, יורם דנציגר היה עורך דינו של שלמה לחיאני, לפני ואחרי שהפך לראש עיריית בת ים. הוא גם שותף שלו באיזושהי דרך בנכס בנתניה. לחיאני לא שילם לדנציגר על שירותיו המשפטיים האישיים בזמן שהיה ראש עירייה והוא טיפל בו לא מעט. בו זמנית, עיריית בת ים, שבשליטת לחיאני, שילמה הרבה כסף לעו"ד דנציגר על שירותים משפטיים שנתן לעירייה. הרבה מאוד כסף. בהנחה שאלו הן העובדות, האם ראוי להעמיד לדין את דנציגר? לעניות דעתי, ממש לא, בדיוק כשם שלדעתי, כתב האישום נגד עו"ד יעקב ויינרוט אינו מוצדק. יש נורמה בשוק עורכי הדין והיא נורמה לא ראויה. עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אישי ציבור בענייניהם הפרטיים בלי כסף, או בהנחות גדולות. עו"ד רמי כספי אפילו הודה בזה בעיתון. ייצגתי את פואד ופרס בפני מבקר המדינה בלי כסף. למה, שאל המראיין. כי הם חברים שלי, ענה כספי.

אותם עורכי דין נזקקים לעתים לאותם אישי ציבור בעניינים אחרים. זה לא בסדר, זה לא ראוי, זה מעצבן, אבל בעיניי, זו לא עבירה פלילית ובטח לא שוחד. אם מישהו היה שואל אותי, הייתי אומר – בואו נהפוך את הנושא לשקוף. אם נדע כמה אלי זהר גובה מאולמרט (הוא גובה?), נוכל לשפוט כמה ניגוד עניינים יש בפעולה של זהר, אם תהיה פעולה כזו, מול שר התמ"ת אולמרט.

אבל זו לא הנקודה. מה שצורם בסיפור הזה, זו הדרך בה נהגה המשטרה והפרקליטות עד עתה בעו"ד דנציגר. אני לא רוצה להיות דמגוג. ברור ששופט עליון לא יזכה ליחס של עבריין סמים זוטר. לא צריך לזכות. מצד שני, חקירה כזאת היא חלון הראווה של מערכת המשפט, הרבה יותר מחקירת ראש ממשלה או נשיא. זו חקירה של 'אחד משלנו' ופה המערכת נבחנת. במבחן הזה, עד כמה שאני מכיר את העובדות, המערכת נכשלה. קודם, עיכבו את חקירת לחיאני זמן רב עד שיגיע אישור לחקור את דנציגר. בינתיים, חלף הרבה זמן במהלכו דנציגר יכול היה להתכונן. חשוד אחר לא היה מקבל את זה. אחר כך, חקרו מהר. נהדר. הלוואי על כולם, אבל אף אחד לא מקבל את מהירות הטיפול שקיבל דנציגר. בסוף, המשטרה המליצה בפומבי לסגור את התיק בעילה של "חוסר אשמה". כמה פעמים שמעתם שהמשטרה בתיקים כאלה מזדרזת להודיע "חוסר אשמה"? בדרך כלל, הם אומרים חוסר ראיות ורק אחרי שהצד השני נזעק ומערער וכו', הם מסכימים לשקול לשנות ל"חוסר אשמה".

למען הזהירות, ייתכן שאני לא מכיר את כל העובדות, אבל אני מתקשה לראות את ההבדל העקרוני בין המקרה הזה למקרה של ויינרוט. בויינרוט, מאשימה הפרקליטות, נתן עורך הדין הנחה גדולה לעובד מדינה, שוקי ויטה ולאחר מכן ייצג מולו לקוחות כבדים והשיג ממנו הסדר מיטיב. בדנציגר נתן (כנראה) עורך הדין הנחה גדולה לאיש ציבור (לחיאני) וקיבל לכאורה תיקים מהגוף שתחתיו (עיריית בת ים) בתשלום נכבד. האם יש הבדלים בין המקרים? בטוח, האם ההבדלים הם כל כך גדולים, שהם מצדיקים במקרה אחד כתב אישום ובמקרה שני סגירה מ"חוסר אשמה"? אני בספק.

עוד הערה קטנה – הסיפור על דנציגר ולחיאני ידוע לי שנים ארוכות. גם פרסמתי אותו. הוא היה ידוע לא רק לי, גם לעיתונאים נוספים. הפנינו במהלך השנים שאלות לנציגיו של דנציגר. התחושה שלי בדיעבד שהם ממש לא נקטו בשמו בגילוי מלא וחשפו את העובדות. הטענה שלהם, למשל, הייתה שדנציגר קיבל שכר טרחה מלחיאני. אולי זה לא אנושי לתבוע ממנו שקיפות בנסיבות כאלה, אבל בסוף, מצבו של כבוד השופט דנציגר היה הרבה יותר טוב, אם היה חושף את כל הסיפור ביוזמתו בתחילת הדרך, הולך למשטרה, מוסר עדות ומסביר אותו ציבורית.

הנושא הזה חורג אפילו מגורלו החשוב של השופט דנציגר. האם אפשר בכלל למנות לעליון עורך דין פרטי? המינוי הזה מלכתחילה היה נדיר מאוד. האם מה שקרה כאן יעלה את החשש שהנורמות של עורכי דין פרטיים הן כאלו, שאף פעם אי אפשר לסמוך על כך שבחירה שלהם לעליון לא תסבך את המוסד?