ארכיון חודש: ספטמבר 2014

הפרקליטים השיגו עסקה חלומית, לחיאני לא רצה

30 בספטמבר 2014
 

שלומי לחיאני תפס את מקומו בראש השולחן בחדר הישיבות, כאילו זה חדר הישיבות בעיריית בת ים ולא של עורכי הדין שלו. מסביב ישבו עורכי הדין שלו, גיורא אדרת ונתי שמחוני ועורכי הדין של הנאשמים האחרים בתיק. לחיאני התחיל לנהל את הדיון, מה יותר טבעי לו מזה.

הוא הסביר לכולם שאין לו כוונה לקחת את הסדר הטיעון שפרקליטיו השיגו לו. אחד הנוכחים בחדר סיפר לי, שעו"ד אדרת, אדם מאופק בדרך כלל, כמעט יצא מדעתו. הוא אמר (צעק?) לו משהו בנוסח הזה – אתה תשב ותקשיב עכשיו למה שיש לכל אחד פה מהאנשים להגיד. אחד אחרי השני החלו עורכי הדין החלו להסביר ללחיאני איזו עסקה חלומית הושגה לו. אישומי השוחד יורדים, הלבנת ההון נעלמת, הפרקליטות תדרוש מקסימום שנת מאסר והסניגוריה 3 חודשים. כל אחד מהם בטח גלגל לעצמו בראש את תסריט האימים – הוא ידחה את העסקה ויהפוך לקצב 2. אחרי מה שדוד רוזן עשה לאולמרט, אלוהים יודע איך זה ייגמר פה. בסוף, המשך לקרוא

השדרוג של ארדן – הפרת אמונים

28 בספטמבר 2014
 

המאמר פורסם הבוקר ב״הארץ״

ב -1994 חיים רמון היה טעם החודש בפוליטיקה. הוא השתלט באומץ, לבד על הנהגת ההסתדרות, נגד עמדת מפלגתו, ביצע שינויים מפליגים ונראה (בצדק) כמו מועמד טבעי לראשות ממשלה בעתיד הלא רחוק (מיד אחרי שפרס יפרוש).

ואז רבין נרצח, פרס קרא לדגל את מזכ״ל ההסתדרות החדש, רמון התיישב בכורסת שר הפנים וכרה לעצמו את קברו הפוליטי. מהטעות הפוליטית הזאת, הוא התקשה להתאושש (טוב, גם הנשיקה ההיא לא עזרה).
הציבור התקשה להבין איך המחוייבות העצומה לרעיון בניית ההסתדרות מחדש, התפוגגה ברגע לטובת תפקיד שר הפנים ודין התנועה. המשך לקרוא

Gideon Sa'ar's career is one of seeking power and doing little

21 בספטמבר 2014
 

“Of all the foolishness you said, this might be the one thing with something to it.” This was perhaps my most difficult conversation with Gideon Sa’ar, then-education minister. A few days before, I had broadcast that he was the most disappointing minister in Prime Minister Benjamin Netanyahu’s cabinet. Sa’ar is not used to such statements in the media, especially not from a journalist with whom he had a good relationship.

Sa’ar is great at turning journalists into friends. He doesn’t do it through juicy leaks (at least not to me). He simply invites you to his wife’s 40th birthday party (I didn’t go) and to parties where he is the DJ (come without a camera). He is the only politician with whom I somehow found myself at a late-night meeting at a bar (and I don’t even drink).

When he became education minister in 2009, I thought our fossilized and limping education system was about to undergo a real revolution. Sa’ar came with political clout, topping Likud’s primary list, an excellent parliamentarian, someone who knew the government and Knesset from every angle and how to get things done.

He enjoyed optimal conditions to be education minister when he started, of a kind never seen before. The teachers’ unions were at a rare weak point; the main troublemaker, Ran Erez, was fighting to survive as chairman of their union.

The prime minister was committed to the area. When he was in the opposition, Netanyahu had placed education high on his agenda. More important, the public was ready for revolutions. The polls had given the education system the dubious honor of being the country’s most significant problem, more than the ultra-Orthodox/secular divide, the Iranian threat or the Palestinians.

Sa’ar wasted all these advantages. He brought a great deal more money into the budget, which got swallowed up in general wastage within the system. And that’s it, more or less. He did not dare face off against the teachers’ unions to change the way burnt-out teachers might be moved, or how successful principals could be rewarded. He allowed higher education to continue to decline. Every curriculum for every degree program in every fly-by-night college continued to be approved by the Council for Higher Education. When there was discussion of attempts to create some order in law studies, which had become a joke, Sa’ar himself put a stop to it.

Worst of all, Sa’ar did not touch – not even a little – the issue of curricula in the education system. I tried to ask him once why composition is still one of the required matriculation exams but general history is not. He conceded that he hadn’t gotten to it yet.

The chairman of the ministry’s pedagogic secretariat hardly ever saw him. Chairs of the committees for the various subjects of study begged for a meeting with the minister, unsuccessfully.

“The only thing you said that has something to it is the issue of the ultra-Orthodox,” Sa’ar told me in that unpleasant conversation. At this point in his term, he was finally making some moves that the Haredim did not like. “That should really be changed, but Bibi [Netanyahu] won’t let me. There’s no coalition for it and if I go for it, I will have to resign.”

I tried to argue with him. If you fight the slide toward Haredi autonomy in education, the public will be with you. Even if you lose and have to resign, the message will get through. Sa’ar wasn’t buying. Soon after, he made his peace with the ultra-Orthodox and went back to being a wheeler-dealer for the rabbinic courts.

A month ago, as interior minister, Sa’ar made a wonderful decision. He corrected a decades-long injustice in sharing incomes among regional councils in the Negev and the cities there. Less money for the sparsely populated regional councils of Tamar and Sdot Negev, and more money for Sderot, Yeruham and even for the Bedouin. At least once, on the verge of leaving office, Sa’ar used his political talents not just to garner more power, but to do the right thing.

The article was published in Haaretz

גדעון סער – פוליטיקאי מצטיין, אמן בהפיכת עיתונאים לחברים, שר מאכזב

21 בספטמבר 2014
 

המאמר פורסם הבוקר ב״הארץ״

״מכל השטויות שאמרת, יש אולי דבר אחד שיש בו משהו", זו הייתה השיחה הכי קשה שלי עם גדעון סער, אז שר חינוך. כמה ימים לפני כן שידרתי שהוא השר המאכזב ביותר בממשלת נתניהו. סער לא רגיל לאמירות כאלו בתקשורת, בטח לא מכתב שהיו לו יחסים טובים איתו.

סער הוא מספר 1 בהפיכת עיתונאים לחברים. הוא לא עושה את זה בהדלפות עסיסיות (לפחות לא אליי),

הוא פשוט מזמין אותך ליום הולדת 40 של אשתו (לא הלכתי) ולמסיבות שהוא משמש בהן כדי ג'יי ("אבל תבוא בלי מצלמה"). הוא היחיד מבין הפוליטיקאים, שאיכשהו מצאתי את עצמי בפגישה לילית איתו בבר המשך לקרוא

סטס מיסז'ניקוב – למה הראינו אותו יוצא מדירתה של יולי רוט בשש בבוקר?

18 בספטמבר 2014
 

בתחקיר על סטס מיסז'ניקוב שידרנו תמונות שלו יוצא מדירתה של חברתו יולי רוט בשש בבוקר. כרמל שאמה, למשל, חשב שזה לא הוגן ולא היה נחוץ. לכולם יש מאהבות, הוא צחק. שאמה לא היה היחיד שחשב שלא היה צריך לשדר את התמונות. נדמה לי בזהירות שגם שותפי רזי ברקאי לא היה משדר את זה, לו היה בנעלינו. אחרי השידור הוא התקשר ושאל אם אנחנו הולכים עכשיו לחשוף את כל הרומנים של הפוליטיקאים שלנו. "רזי", אמרתי לו "כל עוד אני לא עושה סקס מחוץ לנישואין, אף אחד אחר לא יעשה"…

וברצינות, למה שידרנו? ראשית, חשבנו שזה חלק משמעותי בסיפור. כל הסיפור על ההעברה הבלתי ראויה של תקציב משרד התיירות, מאבד את כול הרלוונטיות שלו, אם לא ברור שמפיקת האירוע היא בת זוגו של השר. בלי זה, אז יש פה סיפור חזק על העברת תקציב בניגוד לנהלים, על מיליון שקל שעברו לאירוע שמעולם לא תוקצב, שאף אירוע דומה לא מקבל סכומים כאלו, שהבקשה הוגשה באיחור ועוד ועוד, אבל אף אחד לא היה מבין מה האינטרס ולמה השר נהג כפי שנהג. אולי זה כי הוא אוהב את "תיסלם", המשך לקרוא

פרישת גדעון סער – הוא באמת חשב שאיילה פעלה בשירות נתניהו

17 בספטמבר 2014
 

צודקת גאולה אבן. גדעון סער הוא מהפוליטיקאים הכי מוכשרים שצמחו פה. עם זאת, הוא יתקשה לחזור מפרישתו לעמדה עוצמתית. קצת כמו אופיר פינס, זה מסוג הפוליטיקאים שחזקים מאוד במפלגתם בזמן אמת, אבל אחרי פרישתם, המותג שלהם לא מספיק חזק כדי שיוכלו לייצר מפלגה חדשה בראשותם או צמא אמיתי לחזרתם, נוסח משה כחלון.

למה סער פרש? אלו העובדות הראשונות שהצלחתי ללקט משיחות עם מקורביו. סער הגיע למסקנה שנתניהו ימרר את חייו. הוא, למשל, היה משוכנע שהחלטת איילה חסון להשעות את גאולה אבן היא ידו הארוכה של נתניהו.   המשך לקרוא

לדבר בלי היתר עם קצינים צבאיים זה נורא. זה לא מה שבוגי עשה בעבר?

17 בספטמבר 2014
 

אחרי ששר הבטחון שפך אתמול את חמתו על אותו קצין שהעביר בלי היתר מידע בטחוני מסווג לגורם לא מורשה (שבמקרה הוא חבר קבינט ואמור לדעת הכול), הלכתי להציץ בספרם (המצוין) של עמוס הראל ואבי יששכרוף על מלחמת לבנון השנייה ("קורי עכביש"). היה לי זיכרון עמום שגם בוגי יעלון עשה דברים דומים להפליא למה שעשה בנט, רק שמונה שנים קודם.

בעמוד 230 בספר נכתב שבוגי יעלון היה בארה"ב בזמן שהתחילה המלחמה והוא נחרד ממהלכיה. הוא הרים טלפונים בהולים לשני קציני צבא בכירים, האלוף דן הראל ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, האלוף גדי שמני. בספר נכתב מה יעלון אמר להם ואיך ידע להתריע על הבאות. האם ייתכן שגם הם אמרו לו משהו? המשכתי לקרוא.

יעלון,  כך נכתב, נחת בארץ ב – 23.7.2006 ומיד הלך לפגישה עם האלוף גדי שמני המשך לקרוא

בית הספר לטיוח על שם יהודה ויינשטיין

7 בספטמבר 2014
 

גרסה מקוצרת של המאמר הזה התפרסמה הבוקר ב״הארץ״

בפעם הראשונה בחיי התקשרתי ביוזמתי לאיש אכיפת חוק בכיר כשאני זה שרוצה למסור מידע. ״שמעתי שויינשטיין הורה לבדוק את ביבי טורס. אני בטוח שהוא רק רוצה לקבור את זה ומשתמש בכם, אבל אם אתם במקרה רציניים, יש לי חומר גם על איש העסקים שמימן את ביבי (דדי גראוכר), גם על עוד נסיעות שיש בהן לכאורה מימון כפול והחלטתי בכל זאת להתקשר, כי כמה מקורות שלי בפרשה ביקשו לבדוק אתכם אם אתם באמת בודקים״.

איש שיחי לא נמנה על הרחמנים שבגורמי אכיפת החוק. הוא שתק כמה שניות. היה נדמה שהצעתי לו סיור מודרך בגיהנום. ״היועץ ביקש בדיקה נקודתית בשני עניינים בלבד״, הוא אמר ״אני אבדוק ואחזור אליך״.
הוא חזר. המשך לקרוא

חכו, חכו, מה יתגלה בפרשת אשכנזי…

2 בספטמבר 2014
 

ארבע שנים אחרי שהחלה הפרשה הלא נגמרת הזאת, שנה אחרי שהחלה חקירת המשטרה השנייה, כמעט שנתיים אחרי שמצ"ח התחילה לחקור וכבר לא זוכר כמה מאז דו"ח מבקר המדינה, סוף סוף פורסמו המלצות המשטרה בפרשת אשכנזי -הרפז – וינר – בניהו ושות'. להלן תמציתן:

1. אין ראיות שהרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, ידע שהמסמך מזויף, או שהייתה לו יד בהכנתו. להפך. המשטרה קובעת שהתחזקו הראיות שלא ידע. פוף, התרסקה לה התיאוריה המרכזית של אהוד ברק ואנשיו. ברק אמר במפורש שהוא בטוח שאשכנזי ידע והיה שותף פעיל לחיבור המסמך המזויף. המשטרה חיפשה וחיפשה ולא מצאה.

2. אין תשתית לאישום פלילי על איסוף חומר מכפיש של אשכנזי כנגד ברק. המשטרה הוסיפה שנאספו ממצאים בנושא וייתכן שיש להם חשיבות ציבורית. ברור שיש להם, אבל כתב אישום אין.

3. המשטרה ממליצה להעמיד לדין את אשכנזי על כך שעיכב את המסמך המזויף יומיים אצלו. זו הפרת אמונים בעיניה. חזרו שנית, הפרת מה? אין ביטוי חד יותר למופרכות והמטורללות של הסיפור הזה. קצת מזכיר לי את חקירת התצהיר המזויף של יעקב נאמן (שהסתיימה, כזכור, בזיכוי מהדהד) והחדירה לפרטיות של רפול (עוד זיכוי משפיל לפרקליטות).

זה לא בסדר שאשכנזי לא רץ למשטרה ביום ראשון, אחרי הפרסום בחדשות 2 ביום שישי ואמר "המסמך אצלי". האמת, היה צריך לרוץ כבר בשישי ונתן את זה רק בשלישי, אבל אישום פלילי? יצאתם מדעתכם? זו תוצאת החקירה המאומצת שלכם? זו עובדה שידועה מאוגוסט 2010. הראשון שידע אותה זה היועץ המשפטי לממשלה. היה אפשר להעמיד את אשכנזי לדין בספטמבר 2010, עכשיו נזכרתם? אם יומיים איחור במסירת המסמך, זו הפרת אמונים, אז אפשר להעמיד לדין עכשיו את כול העולם ואישתו. אגב, אני לא קונה את הסיבה שאשכנזי נתן בחקירתו לעיכוב במסירת המסמך (הייתי עסוק בהכנות לועדת טירקל), אבל מכאן ועד בימ"ש, המרחק עצום.

לא פחות הזויה היא ההמלצה להעמיד לדין את מזכיר הממשלה המשך לקרוא