ארכיון שנת: 2008

התקשורת ו"עופרת יצוקה"

27 בדצמבר 2008
 

מוקדם, ברור שמוקדם לדעת, אם זה יתגלגל למשהו נוסח מלחמת לבנון השנייה. מוקדם לדעת אם המנהיגות שלנו הפיקה את הלקחים. במבט שטחי, עושה רושם שכן, אבל מי יודע. לא מוקדם לכלי התקשורת כבר ליישם בעצמם את לקחי מלחמת לבנון השנייה.

אלו הם הלקחים, שאני לקחתי מתפקוד כלי התקשורת ביולי-אוגוסט 2006:

1. לא להרים ציפיות לשמיים – גלעד שליט לא יחזור בתום הפעולה הזאת. בואו לא נגיד את השטות הזאת, בואו לא נכבול את קברניטינו להבטחה שהם לא יכולים לבצע. זכרו את מה שאולמרט אמר לוועדת וינוגרד אחרי ששאלו אותו – למה הצבת את חזרת גולדווסר ורגב כיעד של המלחמה בנאומך בכנסת ב 17 ביולי. אולמרט ענה – לא יכולתי אחרת. כולם דרשו זאת, בעולם ובארץ. אם לא הייתי מציב זאת כיעד, זה היה נראה כאילו ויתרתי.

גם היעד של מיטוט שלטון החמאס נראה לי לא מעשי. עדיף לא לבנות ציפיות כאלה, גם אם איזה גורם מדיני-בטחוני נתקף בזחיחות ואמר זאת אוף דה רקורד.

2. לא ללבות את ההיסטריה – בזמן כזה יש מספיק לחץ. התקשורת, בעיקר האלקטרונית, חיה מהדרמה, מהשידור החי, מהאמוציות. בזמן שיגרה זה מקסימום מעצבן, טיפה מזיק. בזמן כזה, זה משנה את כל התודעה של הפסד ונצחון וגורם שוב לעיוות של קבלת ההחלטות החשובות. במלחמת לבנון השנייה המטיר צה"ל על לבנון 200 אלף טילים, פצצות ופגזים מסוגים שונים. חיזבאללה ירה 4000 קטיושות למיניהן.שני אחוזים ממה שירתה ישראל. מי שצפה בתקשורת הישראלית קיבל תמונה אחרת, לא כי שיקרו אותו, פשוט כי העצמנו את פגיעותינו ונתנו תת סיקור לפגיעותיהם.

המבחן הקשה ביותר הוא, כמובן, הגלים הפתוחים. לא שידרת, כאילו אמרת לתושבי דרום – אתם לא חשובים. שידרת, באופן בלתי נמנע, תלבה את ההיסטריה. הכתב בנתיבות שמדווח 100 פעם בחמש שעות, חייב לחזור שוב ושוב על הפרטים הדרמטיים. הוא נוטה לדווח פחות על אנשים, שלא כל כך מתרגשים ממה שקורה, או שמקיימים שיגרה. זו טבעה של העבודה העיתונאית בזמן כזה.

אני חושב שצריך להשתדל לשדר כמה שפחות גלים פתוחים. כשלא קורה כלום, אין סיבה לא לשדר תוכניות רגילות. הצופים בתחילה יכעסו ואז יתרגלו. רמת הלחץ תרד מעט ותאפשר מרחב תמרון גדול יותר למקבלי ההחלטות.

ברור שהבעיה הקשה ביותר היא התחרות. אנחנו לא נשדר, אבל ערוץ 2 ישדר. אין לי איזה פתרון בשרוול, למעט התקווה ששלושת הערוצים ישתכנעו להוריד ככל שניתן את מינון הגלים הפתוחים. סאונד האזעקה הוא מאוד מפתה לשידור החי, אבל צריך להתגבר על הפיתוי. יהיו מאות אזעקות כאלה, אם הפעולה תימשך ואסור לשדר את כל האזעקות. אין בהן חדשות. רק דרמה מיותרת.

3. להשתדל לא לפגוע במוראל הלאומי – לא לשדר תחושה של סוף העולם כשיהיו חללים. זה הזמן לענייניות. במלחמת לבנון השנייה, הסיקור של ההרוגים בכפר גלעדי ובמקומות נוספים נתן תחושה, שנשקפת סכנה לקיומה של המדינה.

יש שאלה שאני לא יודע לתת לה תשובה מוחלטת – האם לשדר ביקורת על הממשלה/צה"ל? היעדר ביקורת יכול לסחוב את הממשלה לכיוונים לוחמניים מדי, לזחיחות ועודף ביטחון. עודף ביקורת עלול לשתק אותם. כפתור הווליום לא ממש נמצא בשליטת העיתונאי הבודד ולכן אתה לא יכול לדעת איך הביקורת המתונה שלך, משתלבת בפסיפס הכולל של השידורים. אני אגיד לכם מה אני אנסה לעשות – ביקורת לא צריכה לבואתוך ציון האדם הנושא באחריות, בניגוד גמור למה שאני עושה בימים רגילים. אני אשתדל גם להנמיך את טון הביקורת ולמקם אותה יותר בציר עתידי, כלומר, מה אפשר לעשות כדי לשפר ולא מה נעשה רע וכבר אי אפשר להשיב.

מצטער אם הפוסט הזה יצא יהיר מדי. אני לא חושב שאני בורג חשוב בהתרחשות הגדולה הזאת. אני כן חושב שלתקשורת כולה יש משקל מאוד חשוב בסוג הזה של מלחמות קטנות.

אדלר, מופז מאחוריך

21 בדצמבר 2008
 

שמעתי עכשיו את הראיון של שאול מופז ב"מה בוער". באיזושהי נקודה, כהרגלו, הוא דיבר על הספינולוגים ששולטים בתקשורת ומדביקים לו עובדות שווא.הוא, כמובן,אמר את זה אחרי שורה של ספינים, חצאי אמיתות ואי דיוקים שראובן אדלר, לא היה מעז להגיד. הנה רשימה תמציתית (הציטוטים הם מהזכרון):

1. "החמאס יצא ממעגל הטרור במשך 3 שנים, מאז המדיניות שנקטנו נגדו ב -2004". זה נכון, אם מתעלמים ממאות קסאמים, עשרות פיגועים ועשרות הרוגים, שהחמאס עמד מאחוריהם במהלך השנים הללו. זה, כמובן, גם מתעלם מאינסוף הצהרות פומביות של שר הביטחון שאול מופז, במהלך התקופה הזאת, על כך שהחמאס אחראי לטרור.

2. "לא הייתה לי ברירה אלא ליזום את הבדיקה של הבטיחות בנתב"ג. אני הזמנתי את הרשות הפדרלית האמריקנית" – זה נכון, אם חושבים שהאמריקנים לא קוראים עיתונים, לא שומעים רדיו ולא רואים טלוויזיה ולכן לא שמעו על כל ה"כמעט תאונות" בנתב"ג.

3. "אני פועל בנחרצות בשנה וחצי האחרונות כדי לתקן בעיות של שלושים שנה בנתב"ג" – אלא שמופז נכנס לתפקידו לפני שנתיים וחצי. מה קרה בשנה הראשונה? לא היה לו זמן לעסוק בכך?

4. "אני מיניתי ועדה בראשות האלוף בדימוס לפידות שתבחן את העניין" -ענק רוחני. העובדה, שמופז מציין, נכונה. מופז רק לא מזכיר את העובדה, שלפידות התפטר מתפקידו, כשהוא אומר פומבית, שמופז לא מיישם את המלצות הוועדה שלו.

5. רזי ברקאי שאל -האם משרד התחבורה יפצה את "אל על" וחברות נוספות על תוספת התשלום, שתבוא כתוצאה מהורדת רמת הבטיחות של נתב"ג. מופז ענה, שכבר העביר החלטת ממשלה שמפצה את "אל על" ב – 130 מיליון שקל על הוצאות הבטחון. האיש גאון.ספין ענק. אדלר לא היה חושב על זה. רזי שואל על בטיחות טיסה. מופז עונה על בטחון נגד טרור וחטיפות מטוסים. בטיחות, בטחון, מה כבר ההבדל. אגב, ההחלטה שהעביר מופז היא החלטה שערורייתית, אבל זה כבר סיפור אחר.

חוץ מרשימת הספינים הללו, השתמש מופז בכל מניפולציה אחרת מארגז הכלים של ספינולוג על. כשהוא נשאל מה אפשר לעשות בעזה, הוא הלך לתרגיל השחוק של "לא נפרט מעל גלי האתר" ו"אני מכיר את היכולות של צה"ל מצוין וביכולתו להפסיק את זה". למה, מר מופז, צה"ל תחתיך לא הצליח להפסיק את זה?

כשהוא התבקש לחוות את דעתו על היכולת של לבני להיות ראש ממשלה, הוא ענה שיש לה כישורים מסוימים ועל חוסר הניסיון יפצו אנשים סביבה (מי? ניחוש אחד). כשהוא נשאל על הפרצוף החמוץ שלו בתגובה לתוצאות ב"קדימה", הוא אמר שאינו פוליטיקאי ולכן לא מרגיש נוח באירועים פוליטיים כאלה. קשה לי לחשוב על מישהו שעושה יותר פוליטיקה ממופז, אבל, כנראה, שהוא באמת לא פוליטיקאי. הוא ספינולוג וממש לא מוצלח בזה.

תחקיר ארקדי גאידמק

5 בדצמבר 2008
 

אחרי שנים שלא אמר "לא" למצלמה, ארקדי גיידמק מסרב עכשיו לדבר עם עיתונאים. האימפריה שלו מתרסקת, בארץ כבר לא נשאר ממנה הרבה והוא מרגיש שדפקו אותו. מי דפק? בעיניו, כמעט כולם. ל"חדשות 10" הגיעו מסמכים רבים שמספרים על מה שפך ארקדי את הכסף שלו. חלקם בהחלט יכולים להצדיק את התחושות שלו. מצד שני, מי שניהל את עסקיו כמו שארקדי ניהל, לא יכול להתפלא שהפך לפראייר הגדול ביותר של המשק הישראלית.

בית"ר ירושלים

ב – 18 באוגוסט 2005 הגיע גאידמק ללשכת אהוד אולמרט, שמונה זה מקרוב לשר אוצר. זהו יומו השני של הפינוי בכוח מגוש קטיף. גאידמק לא ממש התעניין בגוש קטיף. הוא רצה לקנות בנק וחשב שפגישה עם אולמרט תעזור לו לקבל רישיון מבנק ישראל. במקום רישיון, אולמרט נידב אותו לתרום 400 אלף דולר לקבוצת הכדורגל של בני סכנין. בדרך חזרה מירושלים ארקדי קיבל טלפון כועס ממוסקבה. רב יהודי אמר לו "הדיווחים פה הם שבזמן שמפנים יהודים, אתה תורם לערבים". על המקום, ארקדי החליט שהוא יתרום גם ליהודים.

מתוך שיחה עם השר לשעבר שמואליק אביטל, מעורב בעסקת בית"ר ירושלים:

"התקשרו אליי ואמרו: "שמוליק, אם אתה פנוי, תקפוץ". קפצתי למשרדים שם ונכנסתי – מהומת אלוהים. אחרי חצי שעה אני רואה שההיסטריה מעל לממוצע".

והנה מה שמספר לנו עמוס מיימון, ייצג את גאידמק בעסקת בית"ר י-ם:

"הסברתי לאביטן שהאיש רוצה לתרום כסף".

שמואליק אביטל:

"ואז אמרתי: "תגידו, ממה שאני מתרשם, ממה שסיפרתם לי, יש מקום שהוא יתרום גם לבית"ר או משהו?" "

עמוס מיימון:

"חשבנו אגב גם לתרום להפועל תל אביב, אבל משום מה הטלפון שם כל הזמן תפוס היה".

שמואליק אביטל:

תחקיר גאידמק - זכרון דברים ביתר"ותוך 17 דקות הכינו מסמך שבו ארקדי לוקח 60 אחוז ואצל החבורה נשארים 40 אחוז. לחצו ידיים, הכל על הכיפאק".

ארקדי ובעלי בית"ר משרבטים במהירות חוזה וחותמים. כך נמכרה בית"ר.

עמוס מיימון, ייצג את גאידמק בעסקת בית"ר י-ם:

"התבקשתי להופיע אצל מר אולמרט".

פה מתחיל החלק המוזר באמת בסיפור. אולמרט מזמין את הצדדים לעסקה, למרות שהיא כבר נסגרה.

עמוס מיימון:

"בשלב זה אני כבר לא הייתי בתמונה, כי הרי ביקשו ממר (אורי) מסר שיעשה זאת".

אולמרט מציע שמסר ייצג את גיידמק. ארקדי מסכים. אולי הוא מרגיש שאי אפשר לסרב לשר אוצר.

עמוס מיימון:

"הוא הציע את מסר. הוא אמר: "תשמע, מסר כבר טיפל בעניין הפועל ירושלים. מסר כבר אתה מכיר אותו והוא מכיר אותו". זאת אומרת הוא הציע שאולי מסר יעשה את העניין הזה של ה…"

כך או כך, פחות משבועיים אחר כך, ארקדי קונה סופית את בית"ר תמורת 23 מיליון שקלים וחצי. הוא נשאר עם לא מעט משקעים על שכר הטרחה שהיה צריך לשלם בדרך. לעו"ד עמוס מיימון הוא שילם חצי מיליון דולר, על שתי פגישות ועוד שבועיים שהוא השתתף במשא ומתן. גם לאורי מסר ומאיר פניג'יל הוא משלם מאות אלפי דולרים. יש לו עוד טענות על דברים שהוחבאו ממנו, לדבריו, בעסקת בית"ר, אבל כל זה לא מפריע לו לשפוך על בית"ר תקציבים שלא נראו פה אי פעם. כמעט 200 מיליון שקלים לשנה.

תחקיר גאידמק - חוזה יצחק שוםהנה דוגמא קטנה. החוזה של המאמן יצחק שום. בעונה הנוכחית בית"ר צריכה לשלם לשום 3 מיליון שקלים. רבע מיליון שקל לחודש. בשנה הבאה היא תצטרך לשלם לו 3.7 מיליון שקלים. אולם קצת יותר משלושה חודשים אחרי שהחוזה נכנס לתוקף, ארקדי פיטר את שום. לפי החוזה, בית"ר תצטרך לשלם לו את כל הכסף. בעולם הכדורגל זו נורמה מקובלת. מה שפחות מקובל זה החוזה של דובר הקבוצה, עודד זרגרי.

תחקיר גאידמק - חוזה עודד זרגריבתחילת אוגוסט השנה בית"ר מודחת בבושת פנים מליגת האלופות. ארקדי משתולל מכעס. התקשורת מלאה בידיעות על רצונו לפטר את ההנהלה, הצוות המקצועי ולקצץ בהוצאות. בדיוק באותם ימים, היו"ר אלי ארזי, מחתים את הדובר על חוזה לשנתיים. 27 אלף שקלים לחודש, רכב ופלאפון. אה, כן. החוזה לשנתיים ולא ניתן להתרה. חודש לאחר מכן, ארקדי מפטר את ארזי וכל הצוות המקצועי, לרבות זרגרי. לפי החוזה, בית"ר תצטרך לשלם לו את הכסף בשנתיים הקרובות.

ביקור חולים

באוגוסט 2007 רכב גאידמק את בית החולים "ביקור חולים" שבירושלים. ביה"ח נמצא אז בכינוס נכסים, ארקדי חולם על רשות עיריית ירושלים, והופך למלאך הגואל של ביה"ח, שמקושר מאוד לקהילה החרדית. יו"ר הועד המנהל של העמותה שמפעילה את ביה"ח התמנה מקורבו של גאידמק באותה תקופה, דודי זילברשלג.

מתוך ראיון עם דודי זילברשלג בתכנית "לונדון את קירשנבאום":

"לא היה מפעל שאני פניתי אליו בשנתיים האחרונות, ואני מדבר בהיקפים של קרוב ל-2 מיליון דולר, שפשוט האיש לא נעתר".

מר זילברשלג הוא איש שיווק ידוע במגזר החרדי. מסמכים שהגיעו לחדשות 10 מגלים, כי בפברואר 2008 עוברים 1.5 מיליון שקלים מביה"ח לחברה בשם "מפעל חיים". זילברשלג ואשתו הם בעלי מניות בחברת "מפעל חיים". בהנהלת ביה"ח מתחילות להתעורר שאלות: "לאן הועבר הכסף?" "איך יכול להיות שיו"ר ביה"ח שותף להעברת סכום כזה לחברה בה יש לו מניות?"

זילברשלג מסביר כי החברה שלו היא חברה לתועלת הציבור והוא אינו מרוויח מכך דבר, ושהכסף נועל לגיוס תרומות. לשאלתנו הוא אומר שב-10 חודשים שחלפו מאז שהועבר הכסף, גויסו רק עשרות אלפי יורו בגרמניה, אבל שהם עובדים על הקמת מערך תרומות בארה"ב. זילברשלג גם טוען באזננו שהוועד המנהל של ביה"ח אישר את העברת הכסף לפני העברתו. המסמכים שבידנו מגלים אחרת. לפי המסמכים, הוועד אישר זאת רק בדיעבד, ב-27 במרץ 2008, יותר מחודש אחרי שהועבר הכסף.

יש עוד כל מיני העברות כספים פזרניות מביה"ח הכושל, למשל, תשלום קבוע לעו"ד אורי מסר של 7,000 דולר לחודש. יחסית לגאידמק זה קטן.

אוסיף, טיב טעם, ויליגר

לפני שנה ארקדי נקלע לקשיים כלכליים. הוא הלך לאיש העסקים צבי ויליגר וסגר איתו על הלוואה לחודש של 30 מיליון שקלים. ההלוואה מבטיחה לויליגר פיצוי לא רע: 784 אלף שקלים לחודש וקנסות קשים למקרה של איחור בהחזרת ההלוואה. התקשרנו לויליגר והוא טוען שאינו זוכר מתן הלוואה כזאת. תהינו באוזניו איך אפשר לשכוח הלוואה בסדר גודל כזה? ואז הוא נזכר. הוא טען שהלווה את הכסף לבקשת ארקדי, ושהוחזר לו רק אחרי שמונה חודשים. הסיפור הקטן הזה מייצג במידה רבה את סגנון העסקים איך נאמר, מוזר, של ארקדי. הוא גם משקף את הנכונות של אנשי עסקים סביבו לנצל את אותו סגנון מוזר לצרכיהם. כמו למשל את בעלי "טיב טעם", רשת המרכולים הלא כשרה.

שני בעלי "טיב טעם" מזומנים יום אחד ביוני לביתו של גאידמק בקיסריה. הם שוהים שם כמה שעות, אבל רק רבע שעה מדברים ביזנס, וברבע השעה הזאת ארקדי מחליט לשלם להם מאלה מיליון דולר על החברה. כמעט כפול מערכה הבורסאי. באוטו, בדרך חזרה, הם קצת מתוסכלים. יכולנו להוציא ממנו עוד 50 מיליון דולר. ימים ספורים אחר כך ארקדי מתחרט. שוב הבעלים מזומנים לקיסריה, הפעם הם מלווים בין השאר בעורכת דין בכירה. כשהיא מנסה לדבר, ארקדי משתיק אותה: "כשארקדי מדבר ביזנס, נשים החוצה" אמר ארקדי וסילק אותה מהחדר.

אבל העסקה הכושלת מכולם, ללא ספק, מגיעה חצי שנה לאחר מכן וגם היא עונה על אותו דפוס מוזר.

באפריל 2007 ארקדי גאידמק מגיע למשרדי חברת הבנייה "אוסיף" בהרצליה. הוא נכנס לחדר הישיבות של ההנהלה, מתרשם, ומחליט לקנות את החברה בכפול מערכה הבורסאי ומשלם 600 מיליון שקלים. שנה וחצי לאחר מכן הוא מוכר את אותה חברה בחצי מיליארד שקלים הפסד.

מתוך שיחה עם השר לשעבר שמוליק אביטל, מעורב בעסקת בית"ר י-ם:

"הייתה איזו קלות בצד של בדיקת הדברים".

עמוס מיימון, ייצג את גאידמק בעסקת בית"ר ירושלים:

"ראו בו פרה נחלבת, וככל שהוא הסתבך יותר, מבחינתם טוב יותר. עכשיו אתה כבר נמצא במקום שבו כל אחד יורה בך חופשי, העיקר שיגיע הכסף".

שמוליק אביטל:

"אנשי עסקים מהסוג הזה שהשורה התחתונה: "יש לי, ואני רוצה לחתוך". על מה אתה מדבר? כמה? נראה לי, לא נראה לי, נחתוך".

רדיו 99

במאי 2006 רוכש גאידמק תחנת רדיו אזורית, לא מאוד משמעותית בשם "רדיו 99". כהרגלו הוא לא טורח לבקר במקום לפני הרכישה ונשאר בדיעבד עם הרבה מאוד טענות על מה שמכרו לו.

מתוך דברים שאמר לנו גיא מרוז, שדר ברדיו 99:

"שמעתי בהתחלה, כשנורא קטלו את זה שאני הולך לעבוד אצל גאידמק, שאני נורא הייתי שמח לעבוד ברדיו של יוסי ביילין, אבל אין לו רדיו, ליוסי ביילין".

מהר מאוד המנהלים שממנה ארקדי מתחילים לאסוף כוכבים. הם משלמים להם משכורות גבוהות בכמה רמות מכל תחנת רדיו אחרת. לפי המסמך שהגיע לחדשות 10, ונכון לאוקטובר השנה, גיא פינס למשל עולה לתחנה 74 אלף שקלים לחודש, עבור הפקת תכנית תרבות יומית שהוא גם מגיש פעם בשבוע. עלות שכרה של ורדה רז'יאל-ז'קונט, היועצת הרדיופונית, עומד על 82 אלף שקלים בחודש. רזי ברקאי היה יכול רק לחלום על זה.

בחזרה לראיון עם גיא מרוז:

אני יכול להגיד שגם בערוץ שאני עובד בו יש בעלים. ולבעלים יש אינטרסים. גם אנחנו מרוויחים משכורות ומשכורות גבוהות. הטענה היא שברדיו 99, לעומת תחנות רדיו מקבילות שילמו הרבה יותר כסף. זאת אומרת, תכנית הרדיו של גיא ואורלי, למשל, עלתה ברדיו 99 100-120 אלף שקל.

אני לא עבדתי ברדיו בחיים, חוץ מגלי צה"ל. אז שלוש וחצי שנים עשינו, אורלי ואני, את אותו הדבר בהתנדבות. אני לא יודע כמה מרוויחים ברדיו אחר. אני כן שמעתי שמועות. שמעתי כמה כסף עלה להביא את מיקי ויעקב לערוץ 10 כשערוץ 10 עשה את המהפך הראשוני שלו. שמעתי כמה כסף גבי גזית לקח כשהוא עבר מ"קול ישראל" ל"רדיו ללא הפסקה". אני באמת, אני לא כל כך מבין בתחום. זה הכסף שהוצע לנו. אנחנו לא מתביישים בכסף שהרווחנו. עשינו עבודה באמת נורא קשה במשך שנה, ואתה יודע, עזרנו למלא אנשים. אני נורא שלם עם זה.

מרוז ווילנאי, כמו גם פינס וז'קונט, לא ממש צריכים להתעסק עם ארקדי בכובעיהם האחרים. אבל יש לרדיו 99 כוכבים אחרים, שכן אמורים להתעסק בו. עורך "גלובס" למשל, חגי גולן, עולה לרדיו עפ"י המסמך חמישים אלף שקלים לחודש על תכנית יומית כלכלית. גלובס נדרש לסיקור אינטנסיבי של ארקדי. גולן טוען: "אין שום קשר. גלובס עשה חיים קשים לארקדי". העיתונאי עמנואל רוזן עולה לרדיו 50 אלף שקלים בחודש על תכניתו השבועית ביום שישי.

רדיו 99 גם חתם על הסכם עם חדשות 2, חברת החדשות של הערוץ השני. ההסכם כולל סעיף יוצא דופן בעולם התקשורת. כתב של חדשות 2 שעולה לשידור באחת מתוכניות רדיו 99 יקבל כסף מהרדיו שבבעלות איש עסקים שחדשות 2 מסקרים. הסכומים שמקבל כתב עבור כל שידור הם נמוכים, ועומדים על מאות שקלים בודדים. עם זאת, ברוב בגדול של המקרים, עיתונאים של כלי תקשורת אחד שעולים לשידור בכלי תקשורת אחר, לא מקבלים כסף על כך.

הנה מה שאמר לנו עמנואל רוזן, שדר ברדיו 99:

"אני עבדתי שבעה חודשים בתחנה בזמן שהיא הייתה בבעלותו של גאידמק. במהלך שבעת החודשים האלה מתחתי עליו שלוש פעמים ביקורת חריפה בשלושה נושאים שונים, כולל פעם אחת השתמשתי אפילו בביטוי "טיפש", וכיניתי את דבריו "ילדותיים" ו"מגוחכים" ".

גיא מרוז:

"אני אומר לך עם יד על הלב. מעולם לא היה חופש עיתונאי כל כך גדול כמו שלנו היה ותנאים הכי טובים. זאת אומרת עשרה אנשי צוות עובדים על התכנית הזאת, אתה יודע, מתחלקים על כל השבוע, אושר גדול".

עמנואל רוזן:

"יש לי תחושה, בוא נאמר שבערוץ 10 היו מתקשים למתוח ביקורת דומה או אפילו מרוככת יותר על בעלי הבית שלהם. אני חושב, רביב, מי כמוך יודע שאת הבעיות של אתיקה בעיתונות ועיתונות חופשית ונטולת פניות, צריך כנראה לחפש במקומות אחרים".

אנחנו שמענו על מקרה אחד בו גאידמק כן התערב בניהול של רדיו 99. בתחנה משדרת העיתונאית אופירה אסייג תכנית ספורט פופולארית מדי יום. אסייג עולה לרדיו מאה אלף שקלים בחודש, ושותפהּ להגשה, הכדורגלן אייל ברקוביץ, עולה מאה עשרים אלף שקלים. אסייג נחשבת מקורבת לגאידמק, היא לא פעם דיברה בשבחו ברדיו, ומעולם לא ראתה ניגוד עניינים בין תפקידה כמגישת תכנית ספורט לקרבתה לאחד האנשים החשובים ביותר בתחום הספורט בישראל.

מתוך דברים שאמרה אופירה אסייג, שדרית ברדיו 99, ארכיון:

"שאלו אותי באחד הראיונות אם אני רוצה להגיע לפוליטיקה אז אמרתי שאם אני אלך, אני אלך למפלגה של… ברור, גאידמק, וכן. להיות שרת הספורט זה רע?"

לפני מספר חודשים אסייג הסתכסכה עם המנהלת של רדיו 99. מיד לאחר מכן הורה גאידמק לפטר את המנהלת. זה כבר היה תחילת הסוף שלו ברדיו 99, והוא מכר את אחזקותיו.

מתוך שיחה עם השר לשעבר שמוליק אביטל, מעורב בעסקת בית"ר י-ם:

"פראייר? פראייר זה לא מילה".

יוסי מילשטיין

יוסי מילשטיין נראה מבחוץ כמו האיש הקרוב ביותר לארקדי גאידמק. המוציא והמביא. קרבתו לגאידמק, כך לפחות היה נדמה, הפכה אותו גם לאיש מאוד עמיד. בית נאה בהרצליה פיתוח, מכונית מפוארת, המון דאווין. עד שהחגיגה נגמרה. אחרי הכישלון הגדול בבחירות בירושלים, פיטר ארקדי דרך התקשורת את מילשטיין. היום מתגורר מילשטיין בבית אמו בתל אביב. הוא מספר שהוא מחפש בית. אנחנו יודעים לספר שלמילשטיין יש חובות, ויש כנגדו תיק בהוצאה לפועל. הוא מוגדר כחייב מוגבל באמצעים. המשמעות היא שאינו יכול לפתוח חשבון בנק חדש, אינו יכול להחזיק בפנקס צ'קים או כרטיס אשראי. מילשטיין מאשר את העובדות, ומסביר שעדיף להיות נאמן לעצמו מאשר לעשות מיליונים.

גאידמק כבר לא מלווה ביועץ התקשורת מילשטיין. למעשה, הוא הפסיק כאמור לדבר עם עיתונאים, אבל אנשים שקרובים לו מספרים כי בחודשים האחרונים הוא כבר לווה כסף מכל גורם אפשרי, כולל כאלו שלא כדאי לא להחזיר להם את הכסף. האנשים הללו הם כנראה הדאגה האמיתית שלו בימים אלה.

תגובות

תגובת לשכת ראש הממשלה:

גאידמק החל את פעילותו בקבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. שם נוצר הקשר בינו לבין עו"ד אורי מסר, ולראש הממשלה אין כל קשר לכך.

תגובת עו"ד אורי מסר:

ההתקשרות בין עו"ד אורי מסר לארקדי גאידמק החלה בעניין קבוצת הפועל י-ם בכדורסל, שקדמה לעסקת הכדורגל של בית"ר י-ם. מר גאידמק קיבל את עצתו המקצועית של עו"ד אורי מסר בנוגע לאופן עסקת בית"ר י-ם ועל כן שכר את שרותיו. בעסקה זו שולם שכר טרחה בהתאם לשעות העבודה, למורכבות העסקה ולהיקפה כמקובל.

מאשר ל"ביקור חולים", הנהלת עמותת "ביקור חולים", שהנה עמותה עצמאית, שכרה את שרותיו המשפטיים של עו"ד אורי מסר לשלבי ההקמה של ביה"ח.

תגובת עודד זרגרי:

אין כל קשר בין החתימה על החוזה שלי לדיבורים על עזיבה אפשרית של ארקדי והוא נחתם כתוצאה משביעות רצונו של היו"ר ארזי מתפקודי במשך השנתיים שלפני כן.

תגובת דודי זילברשלג:

הייתה החלטה של ועדה לגיוס משאבים בה חברים שני חברי ועד מנהל ואני, שאישרה את העברת הכספים טרם אישורם.

תגובת צבי ויליגר:

הייתי בין הבודדים שהסכימו לעזור לגאידמק. עזרתי לו ולא ניצלתי אותו.

תגובת גיא פינס:

הסכום המדובר משולם לחברת ההפקה בה אני שותף ולא לי אישית ומיועד להפקת תכנית התרבות היומית.

תגובה מטעמה של ורדה רזיאל ז'קונט:

התשלום באוקטובר אינו התשלום הקבוע, אלא מגלם חוב של התחנה לגברת ז'קונט.

תגובת חדשות 2:

חברת החדשות סיפקה שרותי הפקת מהדורות חדשות לרדיו 99. מעולם לא היה קשר בין חברת החדשות ועובדיה לבין הבעלים של התחנה. כל ההתקשרות הייתה מול החברה, שקיבלה את רישיונה ממועצת הרשות השנייה, שגם מפקחת על שידוריה.

תגובת יוסי מילשטיין:

אכן היה לי תיק בהוצאה לפועל אבל סגרתי אותו לפני חמש שנים והדבר עוד לא התעדכן.

תגובת חגי גולן:

לגלובס היה בעבר הסכם לשת"פ תוכני עם רדיו 99. כל ההסדרים הכספיים סוכמו בין גלובס לרדיו 99, והנתונים כפי שהועברו בפנייך אליי אינם נכונים. מצב זה אינו שונה כלל ועיקר, מההופעה שלך ושל עמיתך, עפר שלח, בהנחיית אירוע מסחרי בתשלום השבוע. אני מניח שכפי שבגלובס נהוג ומופקד לייצר הפרדה מוחלטת בין הפעילות המסחרית לזו התוכנית, כך גם נעשה במקרה שלכם.

מה עושים כשחבר שלך רץ לכנסת?

2 בדצמבר 2008
 

זה עוד לא קרה לי. עניין של גיל, כנראה.היו לי קשרים חמים עם הרבה אנשיםשרצו לכנסת, אבל לא היה מדובר בחברים מהמעגל הראשון. רועי פלד הוא חבר כזה והוא רץ עכשיו במרצ. רועי הוא באמת אחד האנשים המוכשרים והמוסריים ביותר שאני מכיר. נכון, אני רחוק מלהיותאובייקטיבי,אבל כל מי שמכיר אותו יודע, שהכנסת ומרצ ייצאו מאוד נשכרותמכניסה מפתיעה שלו לכנסת. אני לא אתחיל לספר על כל נפלאותיו, כי אתם לא חברי מרצ וזה לא מעניין אתכם. בכל זאת, משהו קטן.לפני כמה שנים שידלתי אותו להיות מנכ"ל התנועה לחופש המידע. אני היו"ר שלה. מאז, הוא מחזיק את התנועה על כתפיו ומרים אותה מהצלחה להצלחה. עזיבה שלו היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לתנועה, שיקרה לי מאוד. בחודשים האחרונים אני משדל אותו, שלא לומר מתחנן, שיסכים להעלאת שכרו. יש לו כל הזמן הצעות ממקומות אחרים, הצעות טובות יותר כלכלית ואני מנסה לשכנעאותו שזה אינטרס של התנועה שהוא יקבל יותר כסף ויישאר. חבל על הזמן. כמו לדבר אל הקיר. הוא לא מוכן. לא יכול להיות שמנכ"ל ישתכר אחוז נכבד ממשאבי התנועה הכוללים, הוא אומר. וזהו.

עכשיו לדילמה – איך אני מסקר אותו? גם דן מרגלית הכיר את אהוד אולמרט, כשזה היה חבר כנסת צעיר. הם התחברו כשמרגלית לא היה יכול להעלות על הדעת שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלה. אחר כך הכל הסתבך לתוך פלונטר, שאף אחד לא ממש הרוויח ממנו. האמת, אין לי תשובות. כרגע, בשלב ההתמודדות במרצ זה די קל. הטור הזה ישמש בבחינת גילוי נאות. סביר להניחשממילא לא אגיד מילה על ההתמודדות במרצ. זה נתפס היום חדשות משעממות (למעט התוצאות). קל וחומר, לא אצטרך לסקר את המירוץ שלו.

ואם הוא ייבחר? בעיה. יוסי שריד עזר פעם לרזי ברקאי בתחילת דרכו שלהאחרון בתקשורת. עניין של היכרות עם האמא (של רזי). אח"כ, רזי שימש ככתב פרלמנטרי בקול ישראל. שריד נוהג לספר, שהוא ביקש ממנהל קול ישראל, שברקאי לא יסקר אותו. הוא כל כך הוא חושש להיראות בעדי, שהוא לא מסקר אותי בכלל.

במילים אחרות, אין לזה פתרון טוב.המזל שלי (או חוסר המזל) שהנודניק המוסרי הזה, רועי, כבר יפתור לי את הבעיה. הוא בטח יתעלם ממני בכנסת וידאג להעביר אינפורמציה רק לרינה מצליח. ככה, למשל, הוא הלך כמה שבועות (או חודשים) עם המידע על המיזם החדש של חיים אורון (הם מאוד קרובים) ותנועת השמאל, אבל לא אמר לי מילה. טינופת. אל תבחרו בו.

הטעויות של עמי איילון

17 בנובמבר 2008
 

לא, לא הטעויות שלו מאז שנכנס לחיים הפוליטיים. יש הרבה. כלי התקשורת חזרו עליהן, בהרחבה ובצדק, בימים האחרונים, אני משתעמם לחזור עליהן. כל כך חזרנו עליהן, שבטחגילחנואיזה 20-30 אחוזים בשיעורי הפופולריות של האדמירל. כל כך גילחנו, שחיים אורון, שרק לפני שבוע הציע לו את המקום השני במרצ, שינה את טעמו. אתמול, בפגישה הלילית, הוא כבר לא הציע לו דבר.

טוב, בכל זאת, על טעות אחת אי אפשר שלא לכתוב. ההחלטה להיכנס לממשלה. מי שהכניס את איילון הוא אלדד יניב, אז יועצו של ברק. ברק לא התלהב. הוא לא הבין, שבכך הוא מחסל את אוייבו הפוליטי הקשה ביותר. איילון מצדו, פשוט לא היה מסוגל יותר להישאר במדבר הפרלמנטרי. הוא הסכים להיכנס, למרות שפעם אחר פעם, הוא הגיע לסיכומים עם ברק ופעם אחר פעם התברר, שברק חוזר בו ומוריד לו עוד ועוד סמכויות מהתיק הלא קיים, מלכתחילה שהיה לו. עכשיו, רק נסו לדמיין לעצמכם איפה היה עמי איילון היום לו היה נשאר מחוץ לממשלה ומשמש כאופוזיציה הוגנת לברק בכל התקופה הזאת. סביר להניח, שהוא היה מקבל את ראשות מפלגת העבודה, לקראת הבחירות הקרובות, בהליכה. חבריו למפלגה, אלו שתרמו ציטטות קשות כנגדו לעיתונאים היום, היו מדיחים בשבילו בשמחה את אהוד ברק ומגישים לו את המפלגה על מגש של כסף. אבל, מספיק עם החלומות בהקיץ וחזרה למציאות, המציאות בה איילון, כנראה, לא ייכנס בכלל לכנסת הבאה.

אני רוצה לכתוב על הטעויות שלו, מאז שהחליט בינו לבין עצמו, שהוא עוזב את מפלגת העבודה ועד למצב בו הוא אמור להוביל את מפלגת מימד, הלא ממש אלקטרואלית, לקראת סוף ידוע מראש.

נתוני הפתיחה של איילון, לקראת ההחלטה הזאת, היו בעייתיים. התקשורת כבר חיפשה אותו. היא לא אהבה את הזיגזוגים האינסופיים שלו וחיכתה לו בפינה.מצד שני, זה לא צעד כל כך קשה לשיווק. לא ממש צריך להסביר למה עוזבים את ברק והעבודה. זה די מובן מאליו. במקרה של איילון, גם קשהלטעון שהצעד שלוהוא אופרטיוניסטי גרידא. הרי אין מחלוקת, שהוא היה נכנס גבוה ברשימת העבודה והיה מועמד טבעי להחליף את ברק אחרי הבחירותהקרובות.אז איך קרה, שנתוני פתיחה כאלו, התגלגלו לפיאסקו נורא, שבסופו, ג'ומס מרגיש שהוא לא יכול להציע כלום ואיילון נשאר ללא תפקיד, ללא מקום ואחרי זובור תקשורתי?

1. התעסקות בלכלוך הפוליטי – בשלב מסוים של המו"מ בין איילון לג'ומס, ניסיתי להשיג אותו. הוא לא ענה. "בפגישה", חזרו ואמרו העוזרים. שלחתי לו סמס מפורט עם מה ששמעתי, לרבות הטענה, שביקש סקר כדי לקבוע מי במקום הראשון, ג'ומס או הוא. איילון התקשר אליי. הכחיש את נושא הסקר (הייתי רוצה להאמין לו, אבל קצת קשה. הייתה שיחה בין ג'ומס לאיילון בעניין. ייתכן, שאיילון אכן שלל את האפשרות, אבל בטוח שמישהו העלה את זה וזה לא היה ג'ומס) והיה מאוד מעורפל. שאלתי אותו, אם לדעתו יש דרך חזרה למפלגת העבודה. הוא צחק – נדמה היה לי שקצת בהבנה שאין – ואמר שזו שאלה טובה.

מה אני רוצה להגיד? כשאתה מתעסק בלכלוך של הפוליטיקה, נפגש בעצמך בנושא מיקומך העתידי, מדבר על שריונים, על מקומות ברשימה, איפה יהיה מלכיאור, איפה אתה וכו', אתה מאבד את היכולת לטעון לדרך. פוליטיקאי תמיד חייב לנסות לדבר על מסר, דרך, אידיאולוגיה וכמה שפחות, להתעסק בלכלוך הפוליטי. אחרי שהעלית דרישות כאלה, באוזני ג'ומס ואנשים נוספים, איך תוכל לחזור לרשימת העבודה ולהתמודד על מקום? הרי ברור שהדרישות יודלפו ואתה תובך. לא תוכל לטעון שחזרת, כי מרצ לא תואמת את השקפת עולמך. אם איילון, כמו פינס, היה משכיל לשמור על מרחק מהמו"מ (שימו לב שפינס לא הגיע לפגישה לפני שבוע בין ג'ומס לאיילון. הוא הסמיך את איילון לדבר בשמו…) ולהעלות דרישות עקרוניות בלבד (פינס דרש מברק לא ללכת עם ביבי. עקרוני), הוא היה משאיר לעצמו את האופציות פתוחות. כמו שהוא ניהל את זה, הוא חסם לעצמו את הדרך חזרה לעבודה והשאיר את עצמו תלוי לגמרי בג'ומס ובמרצ.

2. תיחכום יתר – איילון טעה בדיוק במקום בו ברק שוב ושוב טועה. הוא שכח שמעשה פוליטי צריך להיות כזה, שכל אחד בציבור מבין אותו. אנשים צריכים להבין מה אתה עושה. איכשהו, מישהו שיכנע את איילון, שהוא חייב להצטרף למרצ על גבי פלטפורמה משלו, נוסח מימד. הציעו לו, כנראה, גם פלטפורמות אחרות, אבל הוא בחר במימד. המחשבה שלו היא, שלטווח ארוך הוא לא יוכל להיבחר במוסדות מרצ, אלא אם כן, הוא חלק ממפלגה אחרת, שהתמזגה עם מרצ ובוחרת אותו. זה בדיוק תחכום יתר. אף אחד לא מבין איך איילון החילוני, הפך לראש מימד. זה הופך את הסיפור כולו לבדיחה. יתרה מזאת, זה העמיס על איילון מעמסה גדולה – לדאוג גם למלכיאור, יו"ר מימד הנוכחי. למעשה, המו"מ שלו עם ג'ומס, בשלב בו אפשר היה לסגור, התפוצץ על נושא מלכיאור. ג'ומס רצה אותו אחרי המקום העשירי. עמי במקום 6-7. במילים אחרות, הפיאסקו של איילון נגרם בגלל רצונו לדאוג לפוליטיקאי, שמעולם לא היה מקורב אליו או חשוב לו – מיכאל מלכיאור. זה מגוחך, עצוב ומצחיק, בעת ובעונה אחת. אם איילון היה בא למקום השני במרצ, סביר להניח שג'ומס היה מעביר את זה במפלגה והכל היה נגמר. לחילופין, איילון היה יכול להיות נציג תנועת השמאל החדשה במפלגה המתאחדת עם מרצ. שוב, מקום שני. שוב, הכל פשוט ומובן.

3. בשביל מה לעזאזל קיים איילון אתמול מסיבת עיתונאים? אני לא איש שיווק, אבל לא צריך להיות ביל גייטס, כדי לדעת שאתה לא משווק לציבור חצי מוצר. איילון ערך מסיבת עיתונאים כדי להודיע שהוא לא מתמודד במפלגת העבודה. איפה כן? הוא לא אמר. לא אמר, כי הוא בעצמו לא יודע. נוצר מצב אבסורדי. הוא חשף את עצמו לאש התקשורת בלי שהמהלך הושלם. הוא הותקף בלי תשובות, נאלץ להסתתר, להתחמק ולהתפתל והפך צעד, היה אמור למקד את תשומת הלב בברק (עוד בכיר עוזב את מפלגת העבודה בגלל ברק, אחרי סנה ויתום) להתאבדות פוליטית. במקום זאת, איילון היה צריך להודיע (בביפר) שהוא לא מתמודד בעבודה ושהוא יודיע בקרוב על המשך דרכו הפוליטית. מה שלא הייתה ההחלטה בסוף, כולם היו מקבלים אותה אחרת. נניח אפילו שהוא לא היה מוצא מקום ראוי, כפי שבאמת קרה לו, אזי דמיינו איך הייתה נתפסת מסיבת עיתונאים שלו, בה הוא מודיע על סוף דרכו הפוליטית ותוקף חזיתית את ברק. מי היה אומר מילה כנגד פוליטיקאי פורש? זו הייתה הופכת להיות לוויה מפוארת. כתב ציניקן, כזה או אחר, היה מזכיר שהוא לא מצא מקום, אבל התחושה הכללית הייתה של אדם שלא יכול לחיות עם מצפונו, כשהוא קורא להצביע ברק ולכן ויתר על כיסאו והלך הביתה.

מה עכשיו?

לו אני עמי איילון, הייתי עושה דבר אחד. מודיע שאני מתמודד כאחד האדם במרצ. כן, הסיכויים לא טובים. יכול להיות שהוא לא יהיה ברשימה, אבל זה שווה את הסיכון. זה נראה נקי, דמוקרטי, הוא מתמודד כמו כל אחד אחר. יתרה מזאת, הוא מעניש את עצמו, כפי שהציבור חושב שנכון לעשות. אם הוא היה מלווה את זה באמירה פומבית – "טעיתי. זיגזגתי, אבל אל תשכחו שטעויותיי הן פוליטיות. רעיונותיי לא השתנו, אני בסך הכל פוליטיקאי רע", זה היה יכול לעבור. האלטרנטיבה, לקוות שג'ומס יימלך בו ובכל זאת ייקח אותו, הרבה יותר קשה.

בחירות מקומיות

10 בנובמבר 2008
 

אני מעז לטעון שלא היו בחירות מקומיות, שזכו לכל כך מעט תקשורת ארצית. אני לא שידרתי אייטם אחדעל הבחירות האלה. זה די מדהים, בהתחשב בעובדה שזהות ראש הרשות המקומית משפיעה על חיי רובנו, הרבה יותר מזהותו של נשיא ארה"ב. אפילו בבחירות הקודמות, ב – 2003,כשחיפה וירושלים היו מחוץ למשחק, אני זוכר שהתעסקתי בזה לא מעט. אולי גם כי זו הייתה תקופה יבשה ועכשיו יש בחירות בארה"ב ובחירות בישראל ומיליון פרשיות פליליות.

מה קרה הפעם? ראשית, יש תהליך ארוך שנים של דילול הכוחות, שמגיעים למישור המקומי. זה מוזר. ראש עיר יכול להשפיע בדרך כלל הרבה יותר מחבר כנסת ובכל זאת,רוב השחקנים השווים בזירה לא מוכנים ללכת לזירה המקומית. תחשבו על זה -אולמרט נגד טדי קולק, קהלני נגד מילוא, פוליטיקאים בכירים הלכו בעבר הלא רחוק להתעמת ראש בראש על ערים גדולות. היום, בתל אביב אף מועמדרציני לא בא לאתגר את חולדאי הפגיע. יוסי שריד וגדעון סער בחנו את האפשרות, ראו שזה אפשרי ובכל זאת ויתרו. בירושלים, אף אחת מהמפלגות הגדולות לא הציבה מועמד. בחיפה, משה כחלון בדק, רצה וויתר.

הסיבה השנייה, שאני מסוגל לחשוב עליה, היא שבעבר היינו מסקרים את הבחירות המקומיות כאילו יש להן השפעה על המישור הארצי. התיאוריה הייתה, שזה מנבא את המגמה בבחירות הארציות נוסח מהפך 77 וכל מיני קשקושים כאלה. אף פעם לא האמנתי בזה ואני שמח שהפעם, אולי מכיוון שהעבודה והליכוד לא ממש במשחק, אנחנו לא מסתכלים על זה ככה.

לבסוף, ביום שישי הבעתי עמדה בשני מירוצים. בעד חולדאי בתל אביב ובעד ברקת בירושלים (יותר נכון, נגד פרוש). ספגתי לא מעט תגובות זועמות על כך שהבעתי עמדה, אפילו בתוך מערכת "חדשות 10". האמת, הופתעתי. פעם זה באמת היה בלתי נתפס, שעיתונאי יגיד במי הוא בוחר, אבל חשבתי שכבר כולם הפנימו שעדיף עיתונאי, שאומר את דעתו, מאשר כזה שדואג לבטא אותה בדרכים מתוחכמות, מבלי להודות בה (עריכה מניפולטיבית, בחירת מילים, הדגשת כותרות חיוביות).

בארה"ב הודיעו זה עתה מאות עיתונים על איזה נשיא הם ממליצים. זה נעשה מדי בחירות. כאן, מדי בחירות, "הארץ" מודיע במי הם תומכים. ברמה המערכתית זה עוד קצת שנוי במחלוקת, אבל עיתונאי בודד? נראה לי אלמנטרי. גם במערכת הבחירות הזאת לא מעט עיתונאים הודיעו במי הם תומכים (ארי שביט עשה את זה היום בעד חנין).אנחנו מזמן כבר לא בעולם שאדם שומע עיתונאי בטלוויזיה אומר משהו והוא מייד משנה את עמדתו. פעם, כשהיה ערוץ אחד עוד ניתן היה לטעון את זה. היום, אנשים חשופים לכל כך הרבה עיתונאים, בלוגרים, טלוויזיה, רדיו, עיתונות שנדמה לי שהטיעון הזה כבר לא תקף. ולא, אני לא אמליץ על מפלגה בבחירות הכלליות. אני לא חושב שכתב שמסקר את הבחירות, יכול להגיד במי הוא תומך. עפר שלח יכול, לדעתי, להגיד במי הוא תומך. אני לא.את הבחירות המוניציפליות, כאמור, לא כיסיתי ולכן לא ראיתי בעיה להגיד במי אני תומך.

עוד מידע על מופז

4 בנובמבר 2008
 

יש עוד כמה שמות במסמך ששווים אזכור:

אחרי הפריימריס, התלוננו אנשי מופז שהמנגנון של "קדימה" עבד עבור לבני. שינו מספרי קלפיות ברגע האחרון (זה פוגע במערך הממוחשב של תמרוץ בוחרים) וכאלה. כשאתה מסתכל על שמות הפוקדים של מופז, על פי המסמך שלו עצמו, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה עושה שם שולי פנחס, סמנכ"ל הארגון של "קדימה" ובעל קשר ישיר לארגון הפריימריס. כן, השמועות על כך שסייע למופז לא חדשות ובימים האחרונים של הקמפיין הוא התפייד, אבל מכאן ועד מיקומו כפוקד מרכזי של מופז, ששלוש אחיותיו משמשות כפוקדי משנה, המרחק לא קטן.

יש עוד שם שקשור למנגנון – משה ביבי. הוא מנהל הסיעה של "קדימה" ואמור להיות גורם אובייקטיבי. שימו לב ששמו מחוק בעט. כנראה, כי ביבי תפס את עצמו תוך כדי הקמפיין ולקח קצת מרחק ממופז.

דיווחים עקשניים טוענים שלבני, כשתתפנה, תבצע הפיכת חצר במנגנון של "קדימה" ובין השאר תדיח את המנכ"ל המכהן, עדי שטרנברג. מקורותיי אומרים לי, שהיא מייעדת לתפקיד את משה שחורי, שהיה מנהל מטה הבחירות שלו ושימש בעבר כקצין מודיעין ראשי. ייתכן, שחלק מהמוטיבציה שלה לבצע את השינוי הזה מתחילה בכך שהמנגנון דווקא עבד לטובת מופז בפריימריס.

שם אחרון – ג'ומעה אזברגה. הפוקד המרכזי בלוד. כשהתחילו הפריימריס, עשינו תחקיר על מיהם מתפקדי "קדימה". גילינו הרבה מתפקדים, שלא ידעו שהתפקדו ועוד לא מעט מתפקדים שהקשר שלהם ל"קדימה" רופף עד לא קיים (המשטרה הזדרזה אז להודיע שהיא פותחת בחקירת משטרה. מישהו שמע משהו על זה מאז?). בלטה מאוד הנוכחות של חמולת אזברגה מלוד. עשרות אנשים שהקשר שלהם ל"קדימה" לא ממש ברור. התקשרנו לכמה מהם, הם בקושי ידעו על מה אנחנו מדברים. אלו שידעו אמרו – ג'ומעה יחליט. והנה הוא ג'ומעה שלנו. ברשימות של מופז.

תראו מי תומך בשידור הראיון

2 בנובמבר 2008
 

אני עדיין שובר את הראש בשאלה צדדית לעניין עצמו. ההתנהלות. האם היינו יכולים לעשות משהו אחרת, כדי שהראיון ישודר? נראה לי, שדבר אחד יכול היה לעזור. לו היינו חושפים את העניין כמה ימים קודם לכן. הסערה הייתה באה, בכל מקרה. סבר פלוצקר בכל מקרה היה כותב על "מעשה נבלה עיתונאי" ומוסיף שבאף טלוויזיה בעולם זה לא היה עובר (באילו טלוויזיות הוא צופה?), אבל הייתה מגיעה בזמן גם תגובת הנגד. אפילו אני הופתעתי מכמות העיתונאים הבכירים שהתייצבו בפומבי לטובת שידור הראיון, צעד בלתי פופולרי בעליל.

הנה רשימה לא מלאה ולא לפי סדר חשיבות: דן שילון, ניסים משעל, עמנואל רוזן, גדי סוקניק, יעקב אילון, מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, עפר שלח ויש בטח עוד כמה משמעותיים שהחמצתי. אם אני אקח משהו טוב מהפרשה העגומה הזאת, זו העובדה הזאת. ושלא תחשבו שזה הסתיים – גם אם הראיון לא ישודר בערוץ 10, במוקדם או במאוחר, תשמעו את הרוצח הזה. אני מקווה שהאכסניה שתשמיע אותו תהיה מספיק רגישה וחכמה להשמיע את הדברים החשובים, לנפות את הלא חשובים ולשמור על ההקשר.

"לבני תחליט – בחירות או ממשלה צרה"

26 באוקטובר 2008
 

מו"מ קואליציוני הוא כר פורה לספינים. הנה כמה מהם. אני מביא אותם, פחותבגלל הדיון המהותי, אלא יותר כדי להביןאיך ספין נולד.

1. "לבני הודיעה לש"ס – ביום שני אני מציגה ממשלה, איתכם או בלעדיכם". זוכרים את הכותרות והדיווחים האלה? הם היו כמעט בכל כלי התקשורת. לעיתונאים יש הסבר מצוין לדיווח. אנשי לבני אכן העבירו לש"ס מסר כזה.מה הבעיה?המסר הזה היה, מלכתחילה, איום ריק. בלי ש"ס, הסיכוי של לבני להקים ממשלה, היה נמוך עד אפסי. כותרת כזאת נותנת תחושה, שללבני בכל מקרה יש ממשלה והיא רק מתלבטת לגבי גודלה. זה ממש לא היה המצב וזהו בדיוק, תפקידו של עיתונאי. אנחנו לא לוח מודעות, שמי שרוצה, תולה עליו מודעה. צורכים אותנו כדי שנגיד לציבור, אם יש איזושהי אמת במודעה שתלו עלינו.

איך עושים את זה? טור פרשנות בולט ליד הכותרת, הצנעת הכותרת או אפילו חיפוש גורם פוליטי רלוונטי שיגיד – אין לזה סיכוי אמיתי.

השאלה המסקרנת היא – למה, אם כן, כלי התקשורת הלכו על הכותרת הזאת? הימניים יגידו, שכלי התקשורת החזיקו אצבעות ללבני. אני לא יכול לשלול את זה לחלוטין, אבל מעוניין להוסיף שני הסברים – הכי קל במו"מ קואליציוני לקבל מידע ממי שמנהל אותו. לאנשי לבני יש תמונה כוללת, לכאורה, שעדיפה על התמונה החלקית שיש לאנשי ש"ס/יהדות התורה וכו'. במילים אחרות, הרבה יותר קל להרים טלפון לגיל מסינג, דוברה של לבני ולקבל כמה מילים, מאשר לעבור את כל המפלגות הרלוונטיות. חוץ מזה, במו"מ קואליציוני משעמם, הרבה יותר סקסי לתת כותרת אולטימטיבית עם דד ליין. הכותרת שמכרו אנשי לבני הייתה סקסית והיא נקנתה בקלות רבה מדי.

2. "לבני תחליט…", "לבני עומדת להחליט…", "לבני החליטה" – קשקוש בלבוש. לבני לא החליטה על בחירות. לבני החליטה לנסות בכל כוחה להקים ממשלה צרה, כמעט בכל הרכב. לאנשי לבני היה, כמובן, עניין גדול להציג אותה כדמות היוזמת, המחליטה והכי חשוב – הלא נסחטת. "היא יושבת בביתה עם יועציה ושוקלת מה לעשות". איזה שוקלת ואיזה נעליים. מחכה לטלפון מחברי הכנסת, גפני ורביץ, אנשי דגל התורה. אם הם היו אומרים כן, היא הייתה מפעילה מכבש על רפי איתן וברק להסכים לממשלה של 62-63 חברי כנסת.החרדים ענו בשלילה והיא "החליטה" ללכת לבחירות. למה כאן העיתונאים שיתפו פעולה? כנראה אותו מערך סיבות.

3. "לבני הייתה צריכה לשתף את מופז במו"מ" – נו, באמת. למה בדיוק? מופז הוא המתחרה המשמעותי ביותר שלה ב"קדימה". היא בכלל לא ידעה,אם מופז עובד בצד שלה או בצד השני. על פי מחוללי הספין, מופז היה מביא לה את ש"ס. זו, שוב, טענה לא רצינית. ההיסטוריה של מופז עם ש"ס, היא כישלון אחד גדול. זוכרים את שר הבטחון מופז, בא עם מפות לרב עובדיה, לפני ההחלטה על ההתנתקות? זוכרים מה קרה יום – יומיים לאחר מכן?

הספין הזה שווק,אני משער, כדי לחפשהסברים לכישלונה של לבני. תוך כדי מו"מ הקואליציוני יש הרבה ערפל סביב העובדות. חלק מהעיתונאים חיפשולכתוב ביקורת של לבני. מקורבי מופז שמחו לספק את הסחורה.

4. "ש"ס מלכתחילה לא רצו להיכנס לממשלה" – שמעתי את עו"ד יורם ראב"ד, אחד ממנהלי המו"מ של לבני, אומר את הדברים לרזי ברקאי ב"מה בוער". עד אז, מקורבי לבני אמרו זאת בשיחות רקע. גם הם יודעים, שזה חסר בסיס. היה מאבק פנימי בש"ס ולבני לא הצליחה לתת מספיק סחורה לצד שרצה להיכנס (אריאל אטיאס). אם ש"ס, מלכתחילה, לא היו רוצים להיכנס, הם היו יודעים להרוג את זה כשזה היה קטן (למשל, בדרישה לחזור למתכונת הישנה של הקצבאות). קמפיין הסחטנות של אנשי לבני, זוכה ללא מעט אהדה בתקשורת. קשה להשתחרר מהתחושה, שמדובר באנשים שמאוכזבים מכישלונה של לבני. זה לגיטימי לחלוטין להציג דרישות תקציביות, כתנאי לכניסה לממשלה ותמיכה בתקציב. כך זה היה מאז ומעולם. זה טיבו של משטר קואליציוני. דווקא הפעם ש"ס הציגה דרישה עיקרית,שלא מייצגת רק את הציבור שלהולא ביקשה תיקים בשבילה. "מענק המשפחה", שש"ס הייתהאמורה לקבל, היה הולך גם להרבה משפחות, שלא העלו על דעתן מעולם להצביע לש"ס.

בוא נתנחם לפחות שמספין אחד ניצלנו בסיבוב הזה. "סילבן שלום הוא זה שתפר את הקדמת הבחירות"…

המאבק ב"ידיעות" – פרק מי יודע כמה

23 באוקטובר 2008
 

היום הגשתי את תביעת לשון הרע נגד "ידיעות אחרונות". האמת, לא התכוונתי לכתוב על זה בבלוג. אפילו לי הסיפור הזה כבר יצא מכל החורים. אני בטוח שגם לרוב הקוראים הסבירים. כמה גולשים, בכל זאת, פנו אליי והתלוננו שאני לא כותב על כך פוסט.הנה כמה מחשבות קצרות:

1. אני לא מסוגל להסביר רציונלית למה הגשתי את התביעה. כמה מהאנשים שאני הכי מעריך יעצו לי לא לעשות את זה – ירון לונדון, מוטי קירשנבאום, יעקב אילון ועוד ועוד. מיעוט קטן חשב שאני צריך לעשות את זה. הטיעון של הרוב היה – עזוב את זה. ישכחו מזה מהר. למה לך להמשיך להוציא אנרגיות על הסיפור הזה? אני לא יכול להגיד שהם לא נגעו בעצב רגיש. אני אדם פשרן מטבעי, מחפש מינימום חיכוכים (אני יודע שזה לא נראה ככה בעבודה העיתונאית שלי). גם אין לי עוצמה כלכלית מאחוריי, בלשון המעטה. בקיצור, היו לי הרבה פרפרים בבטן לפני שהגשתי. מזל שיש לי אנשים קרובים מאוד תומכים (על הדרך המדהימה בהנהגו ענת,זוגתי האהובה ועפר, שותפי לחיים ולהגשה, אני אספר רק כשממש יהיה לי אומץ להיחשף) ועורך דין נפלא, בועז בן צור, שלא מפחד משום דברועוטף אותך בשקט עצום.

2. למה בכל זאת הגשתי? לא ממש יודע. איפשהו, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אשתפן מול העוצמה של "ידיעות", שהם יגידו עליי דברי שקר, ממניעים זרים ואני אשתוק.

3. שכנעתי את עצמי, שהמאבק שלי נגד "ידיעות" הוא מאבק יותר גדול מהמאבק הפרטי שלי. לפעמים אני קצת פחות משוכנע בזה, אבל כל הזמןמרגיש לי, שהדרך בה מתנהל "ידיעות" היום היא איום על הדמוקרטיה הישראלית. לא פחות ולא יותר.

4. אני מקווה שהשבעתי את הסקרנות, אם קיימת בנושא ומבטיח שוב לנסות ולא להטריד אתכם במאבקי מול "ידיעות". תודו שהשבוע הצלחתי להתאפק ולא לכתוב כלום על הפלופ הניהולי המדהים של "ידיעות" בנוגע לרצח הערבים במלחמת השחרור…

עמוד 1 מתוך 3123