לפני כשנה ורבע פגשתי אדם בשם אלעד מאיר, התובע העירוני של עיריית בת ים. יצא לי להיפגש לא מעט עם אנשים שמתיימרים להיות חושפי שחיתויות. מעט מאוד נמנים על הפרופיל של מאיר. הוא חושף השחיתות המושלם. נטול אינטרסים אישיים ולא רוצה לנקום באף אחד. הוא גם נמנה על המעטים שגם השכילו לתעד את השחיתות בזמן אמת, להקליט, לשמור מסמכים. מושלם. אולי בגלל זה הוא גם היה מאוד אופטימי.
אני שונא לשחק את תפקיד הסקפטי המשך לקרוא
אין מה לדבר כשח"כ שרן השכל חושפת בגאווה את החיבורים החברתיים לאנשים חשובים, כששרי המשפטים והחקלאות חושפים את הלו"ז שלהם, כשלא מעט חברי כנסת מוכנים לחשוף את הצהרות ההון שלהם, יש בהחלט תחושה שההכאה עם פטיש על הסלע, התחילה להוציא זרזיפים לא בלתי מבוטלים של שקיפות.
במובן הזה, סיפור רשימת היתרי הכניסה הקבועים לכנסת, הוא סיפור מדכדך.
בספטמבר 2006, כן כן, לפני 10 שנה הגיש עמית סגל המשך לקרוא
מכיוון שהמקרה של שוקי משעול, אותו בכיר ברשות המיסים, עלה לאחרונה לכותרות בסדרה של ארנה בן דור, "דיני נפשות", כדאי אולי להביא כמה קביעות שיפוטיות בפסק דין שזה עתה ניתן בביהמ"ש השלום בתל אביב על ידי השופט עמית יריב. המשך לקרוא
לקראת הבחירות המקומיות של 2008 העסיק המועמד דאז לראשות עיריית ירושלים, ניר ברקת, את יועצי הבחירות ארתור פינקלשטיין וג'ורג' בירנבאום. הם הכינו עבורו ספר באנגלית של איזה 500 עמודים, אולי יותר, שחוקר מה חושבים תושבי ירושלים כמעט בכל נושא אפשרי. פינקלשטיין ובירנבאום עושים את המחקר הזה בתחילת כל קמפיין שלהם. זה עולה בדרך כלל כמה מאות אלפי שקלים התענוג הזה. מה זה בשביל האיש והאקזיט, ניר ברקת.
"נו, מה השורה התחתונה שלהם?", המשך לקרוא
שלושת היוצרים של "צל של אמת" פרסמו היום מאמר תגובה ב"הארץ" למאמר שלי שמתח ביקורת על הסדרה שלהם על רצח תאיר ראדה. כך כותבים היוצרים:
איננו עיתונאים אלא יוצרי קולנוע, ו"צל של אמת" איננה כתבת חדשות אלא יצירה דוקומנטרית. ההבדל טמון לא רק באופי היצירה עצמה, אלא באופן בה היא נתפסת אצל הצופה. "צל של אמת" איננה טקסט שבא להביע עמדה, או למצוא את הפתרון המיוחל שכולם מחכים לו. זו יצירה המבקשת לספר סיפור, לשאול שאלות, לרדת לעומקו של עניין, ומעל הכל להעביר לצופה את התחושה שמלווה גם את השופט בתיקים פליליים – שמאותו חומר ראייתי ניתן לייצר נרטיבים שונים.
אין לי עניין המשך לקרוא
כל פרק בסדרה של הוט על רצח תאיר ראדה נפתח בציטוט פילוסופי. פעם מתהילים, פעם דקארט. מהגגים על האמת. כשהמרואיינים בסדרה מדברים מופיעים הפרטים שלהם כמו בעדות משטרתית, לעתים ההוכחות לדבריהם מוצגות סימולטנית על המסך. זה משדר אמינות. במקביל יש גם שקופית שמסבירה שאנחנו צריכים להבין את כל הפרקים כיחידה אחת, לא לנתק אותם אחד מהשני. כל הטריקים האלה הם רק דרך למניפולציה בעייתית במיוחד. היוצרים עשו סדרה שתוכיח שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה. אין להם דרך לבסס את הטענה (הלגיטימית כשלעצמה) הזאת, אז הם עובדים עלינו. הם הקדישו את הפרק הראשון לראיות לאשמתו של זדורוב ואז שלושה פרקים לחפותו. עד תום הפרק הרביעי, ברור שאף צופה כבר לא חושב שהוא באמת אשם.
המקרה של רומן זדורוב המשך לקרוא
האם ייתכן שהפצצה האיראנית נעלמה מחיינו? אחרי 15 שנה של תופי מלחמה, חייבים להודות שכבר קצת התרגלנו לפצצה, אפילו למדנו טיפה לחבב אותה. סידרנו את המערכת הפוליטית שלנו לפיה, יצקנו משמעות גורלית לכהונות חסרות תוכן, התרגלנו כבר שאנשים רציניים בחליפות היו מורידים את קולם ללחישה ומסבירים לך כל דבר ביקום באמירה – אני לא יכול להרחיב, אבל לא סתם נתניהו נראה רציני יותר לאחרונה. חיינו בכלל התנהלו מ'שנת הכרעה' אחת לשנייה ופתאום, באחת, פוף, נעלם.
לפני קצת יותר מחצי שנה ראש הממשלה הלך לנאום באו"ם. המשך לקרוא